שו״ת הרשב״א חלק ו · חלק רנ״ט סימן ב׳

תשובה בכל כי הא אין הב"ד מוציאין מידו שהגוי בעל המלאכה נתן לו מדעתו. אבל מסתברא שמוחין בידו ואף על פי שאמרו (בתרא ד' כ"א ע"ב) אבר [בר] מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב שאני הכא דדמי קצת למצודת הדג דתניא (ב"ב שם) מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג. ואפי' מ"ד האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקי' ריחייא גביה דינא הוא דלא מעכב מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי מודה במצודת הדג כדאמרי' התם דשאני התם דגים דיהבי סיראי. וה"נ כיון שרגיל הוא לעשות מלאכתו ע"י זה כל שהוא צריך למלאכה זו הרי הוא כיהיב דעתו על זה וכאילו בא לידו וקרוב הוא לנוטל ממנו שכרו אעפ"י שאינו נוטל ממש. ועוד דכל מכר הרי הוא בא לידו כבר דתניא בפ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קכ"ג:) בכור נוטל פי שנים בזרוע לחיים וקיבה ואוקי' בדאשתחיט במכירי כהונה ולויה ודאשתחיט בחיי אבוהון. ואלא מיהו לא דמי לגמרי דהתם בסתמא ודלא הדר ביה במכרין אחרים אבל מ"מ למדין ממנה דכל מכר קרוב הוא להיות כאילו נותן לו. וההולך ומפתה את הגוי לעשות את מלאכתו עמו כפוסק לחיותו של זה וגוערין בו ומוחין בידו.