שו״ת הרשב״א חלק ו · חלק רנ״ג סימן ב׳

תשובה אעפ"י שראיתי בימי הגדולים אשר בארץ המה שהיו המערימים עושים כן ונהגו הגדולים נ"נ ענותנו' יתרה וחשכו שבטם מהם עכ"ז אני אומר כי זו מצוה רבה וכל אשר דן בזה דין אמת לאמתו שתורתנו אמיתית ורוחקת בשתי ידים עושה רשעה. וכדקאמר ליה רב חסדא למרי בר איסק (מציעא ד' ל"ט:) הכי דאיננא לך ולכל אלימי חברך. ומ"מ בנדון שלפנינו מן הדומה להבין פשוט לגבות ממנו אף כשת"ל שהמתנה גמורה בלא שום הערמה. שלא אמרו אין נזקקין לנכסי יתומים אלא משום חשש צררי דקי"ל כרב הונא בריה דרב יהושע דגרסי' בערכין בפ' שום היתומים (ערכין ד' כ"ב) שמתוה ומית בשמתיה והילכתא כר"ה בריה דרב יהושע. וזה כיון שעמד האב בדין נתקיים השטר בחותמיו ובין גביית ב"ד לגמרו של דבר גומר זה ונתן דבר ברור הוא זה שאין כאן כלום לא משום שובר ולא משום צררי. והו"ל כמית בגו זימניה דגובין אפי' מיתמי ואפי' הם קטנים וא"נ כשחייב מודה ושמתוה ומת בשמתיה ואפי' מלוה ע"פ לדידן דקי"ל שעבודא דאורייתא גובה מן היורשים. ואפי' קטנים והוא שיש עדים שלא הגיע זמנו של מלוה וכדר"ל א"נ בשהעידו עדים דעדין הוא ביד אביהם וזה נ"ל ברור וא"צ לפנים.