שו״ת הרשב״א חלק ו · חלק א׳ סימן ב׳

תשובה תחלה אומר אני כי מעולם שאלה זו לא באה לידי עד עתה. ועתה אני אומר שלא בארת לי בה כל הצורך. שלא בארת אם יש עדים שהבן עשה שליח אי נמי דארצי קמיה מעיקרא. דאי לא לא חיישינן ליה משום לא דחציף [נראה שצ"ל דלא חציף] איניש לשוויה שליחא. גם לא בארת אם ראובן או בתו מודים שקדשה כמ"ש אם לא. כי משמעות השאלה יראה שאינם מודים. דאי לא למה הוצרך עתה העד הא' להעיד כיון שהם מודים. אלא ודאי נראה שהנערה ואביה מכחישין העד החי שבא להעיד. וא"כ שלא כדין נתן גט. דקי"ל עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וא"כ מי שהצריכה גט טעה בתרתי. חדא שאפי' קדשה שמעון ממש לבנו בפני עדים אין חוששין לאותם קידושין. כדאמרינן בפ' ב' דקידושין (ד' מ"ה ע"ב) דילמא ארצויי ארצי קמיה לא חיישינן. דלא חציף אינש לשווי אבא שליח. ועוד דאין כאן אלא ע"א ועד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וכל מי שהצריכה גט טעה ונמצא הגט בטל. וכל שהגט בטל גם היא אינה צריכה להמתין. דאין זו גרושה מאישה אלא מאיש א' ואפי' ריח הגט אין בו ומותרת לכהן ולקרוביו. והאיך צריכה להמתין ואין זו בכלל גזרותיו של ר"מ. שהרי ידוע לכל שהגט הזה אינו מגרש ואינו כלום. וכאותה ששנינו בפ' האשה רבה (יבמות ד' צ"ב) אף על פי שנתן לה האחרון גט לא פסלה מן הכהונה נאמן לתורתך נאמן למעלתך עושה משמרת שלום למשמרתך. הכותב שלמה בר אברהם ז"ל בן אדרת.