שאלת: הא דתנן (במס' ערכין דף כה ע"א): המקדיש שדהו בשעה שהיובל נוהג. היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים, או סלעים גבוהים עשרה טפחים, אין נמדדין עמה. פחות מכאן, נמדדין עמה. ואקשי' עלה בפ' בית כור (בבא בתרא דף קג ע"א): אמאי? לקדשו באפי נפשייהו? ואוקמה רב עוקבא: בנקעים מלאים מים, דלא בני זריעה נינהו. דייק' נמי, דקתני דומיא דסלעים. ואקשי' עלה: אי הכי, פחות מכאן נמי? (ת"ל כולה). ולמאן דמותיב ליה, מי ניחא? הא על כרחיך, הא לאו בני זריעה נינהו, ואפ"ה פחות מכאן, נמדדין עמה, ואמאי? וליכא למימר דמעיקרא לא תלי הטעם בזריעה, אלא כל שהוא רשות לעצמו, אינו נמדד עמה. וכל שהוא רשות אחת, נמדד עמה, ואפי' אינו ראוי לזריעה. דלרב עוקבא בר חמא נמי, דילמא כל דליכא תרתי לריעותא, כלומר: שהוא רשות לעצמו, ואינו ראוי לזריעה, נמדד עמה. ולא ראיתי מזה זכר למפרשים ז"ל.
שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ל״ו סימן א׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Vilna, 1885
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הרשב״א חלק ה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.