שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ל״ה סימן ב׳

תשובה: מסתברא דאין אנו צריכין לכל זה, ולא למחוק הספרים. אלא דנראה דהמקשה היה סבור, שלא היה עיקר צריכות משנה זאת, לאשמועינן מה שהוא מנהג. דהא פשיטא, דכל שנהגו להתרחק מן האיסור, למיזל אפילו מצור לצידון בע"ש. וגרסינן בירושלמי (שם בפ' מקום שנהגו): לא סוף דבר פסח, אלא אפילו מנהג קבילו עליהם חכמי טבריא, גרוסי צפורי, דשושי עכו, שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד. פי': ואפילו לצורך מועד. אלא עיקר צריכות דמתני', משום איסור דלאחר חצות, ולומר עד חצות לחוד, מנהג. מחצות ואילך, לאו מנהג אלא איסור. וכאן, מאי איריא דאשמועינן דאיכא איסור בעשיית מלאכה בע"פ, ומשום עסק דשחיטת הפסח? אפי' ערבי שבתות וי"ט, משום עסק צורכי שבתות וי"ט! וקסבר האי מקשה: דאע"ג דהכא קתני חצות, והתם קתני מנחה, הא לא איצטריכא ליה, דהו"ל למיתני: אין עושין מלאכה, לא בע"ש ועי"ט, ואנא ידענא דכל חד וחד לפום טעמיה. ע"פ משום ק"פ, ומחצות אסור משום דזמן הקרבתו משש שעות ולמעלה. ע"ש ועי"ט, משום עסק צורכי שבת וי"ט, והרחקת מלאכות. ואהדר ליה, דהא טפי קמ"ל, דמחצות ולמעלה אסור. דלא תימא כולהו חד גוונא, וחד זימנא לכולהו. אי נמי למיקבע בפסח איסור, משום שחיטת הפסח. וגרסינן (שם) בירושלמי: כתיב: שם תזבח את הפסח. אין לי אלא הוא, שלוחו מניין? ת"ל: ובשלת ואכלת. מה ת"ל: שם תזבח? אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך, וקרבנך קרב אבל אסור לעשות מלאכה כו'. האומר הרי עלי עצים למזבח, וגזירין למערכה, אסור בהספד, ותענית, ולעשות מלאכה בו ביום.