שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רנ״ד סימן ב׳

תשובה: איני רואה במה אתה מסתפק בדבר זה. שעל כרחנו, אינו מדבר אלא בדברים שבינו לבינה, ועל עינוי נפש. דאי אנדרין אחרים, אין בידו להכריחה לשאל עליהם. וכ"ש, שהרי אמר: כדי שתדור בפניו, ויפר לה. דאלמא: משום חשש נדרין, שהוא יכול להפר, קאמר. ומה שאמרת: תתחרט, ויפר לה חכם; שלא בהשגחה אמרת, שאין חכם מפר, אלא מתיר. דבעל שאמר בלשון חכם, וחכם שאמר בלשון בעל, לא עשו ולא כלום. ועוד, היך [היאך] אפשר להכריחה שתתחרט, אם היא אינה מתחרטת מרצונה. ואי אפשר להתיר על פי חכם, אלא על ידי הכרחים אי נמי, בחרטה למאן דפסק שפותחין בחרטה. ודוקא בחרטה דמעיקרא, ואם אינה רוצה להתחרט בעיקר הנדר, מה יועיל כי יקניטנה ותדור. ועוד, אורחא דמילתא, דכשהוא מקניטה, אינה נודרת על ענינים אחרים, אלא דברים שיש בינה ובינו, דמשום הקטנתו, חוששת לאסור עצמה בדברים שבינו לבינה, או לענות נפש מפני הקנטתו. וגם רש"י ז"ל, פי': ותדיר בפניו אותו נדר שהיא רגילה בו, וישמענו, ויפר לה ביום שמעו. אמרו לו: אין אדם דר עם נחש [בכפיפה]. דזימנין דלאו אדעתיה להפר, עכ"ל הרב ז"ל, ועיקר.