שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רמ״ו סימן א׳

שאלת: ראובן שדך יתומה כבת ט' שנים, ונשבע שבועת התורה שישאנה לזמן ידוע, כדת משה וישראל. ועוד חייב עצמו זה לה, במאה זהובים, והושלש אותו שטר חוב ביד שליש, שאם לא ישאנה לזמן הנזכר, שיתן השליש השטר ליד היתומה. ועכשיו הגיע הזמן, ואינו רוצה לישא אותה. וטוען: שאינו מחוייב מצד השבועה, לפי שאי אפשר לקיימה, שהרי נשבע לישא אותה כדת משה וישראל. והדת נותנת: שהנושא אשה, צריך לקדש, וזו הואיל ואין לה אב לקבל הקידושין, אי אפשר להתקיים המעשה. נמצא שנשבע ע"ד שאי אפשר לקיימו. וכיון שכן, תובע מן השליש שיחזיר לו שטרו. וקרובי היתומה אומרים: מ"מ חייב לישא בכח השבועה, בין אי תופסין הקידושין בה, בין אין תופסין. וכיון שכן, תובעין מן השליש להחזיר השטר חוב ליתומה. עוד טוען ראובן: שאם ישאנה, צריך לכתוב לה כתובה, ולכשתגדל תמאן ותלך לה, ואפי' בנה מורכב על כתפה, ותוציא ממנו הכתובה. ועוד, שהיא קטנה ואינה יודעת בטיב בעל ושמושו. הודיעני: הדין עם מי?