שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק רמ״ה סימן ב׳

תשובה: דברים אלו צריך להתיישב, באם מפני שבכל מקום ומקום הוצרכו הרבים למנות אנשים להשגיח על תקוני הצבור, והם גודרים ומתקנים לפי השעה. ולולא זה, ירבו המתפרצים, ואיש כל הישר בעיניו יעשה. אבל אם אינם ממונים ראשים על העם, אין באסיפה להחרים, אלא א"כ יסכימו עמהם רוב הצבור, והתלמידי חכמים שבעיר, ואפי' יהיה אותו החרם לגדר ולתיקון, שאין הרוב משועבדים למיעוט. וכ"ש אם יהיה שלא כדין, שאם אינו כדין, ואין גדר ותיקון בכך, אפילו עשו אותו ראשי הצבור וגדוליו; אין הצבור מחוייבים לנהוג על פי רצונם, כיון שאין תקון וגדר בדבר. וכ"ש אם היא גזירה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה עד שיהו פורצים ועוברים, ואפי' עשאוהו לגדר ולסייג שלא ליגע לאיסורין. ותדע, שאין לנו גדול מדניאל שגזר על השמן (ע"ז ל"ז ע"ב) בעיר, ותלמידי שמאי והלל שהוסיפו וגזרו אפי' בשדה. ועם כ"ז, בא ר"י הנשיא ובטלו, ואף על פי שלא היה גדול כמותם. וכבר ידעת מה שאמרו בגמ' (במ"ק ג ע"ב): שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו, אלא א"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין. ואפ"ה בטל ר' יהודה הנשיא, והתיר את השמן. ואף על פי שלא היה גדול כדניאל, ולא כתלמידי שמאי והלל. ונתן הטעם בגמרא: מפני שלא פשט איסורו ברוב ישראל. דאמ"ר שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: ישבו אבותינו ובדקו על השמן, ולא פשט איסורו ברוב ישראל. וה"ה לחרמות שהחרימו, שאם לא קבלו הרוב, אינם מחויבים לנהוג בו. דאמר ר' אדא בר אהבה (שם בע"ז): במארה אתם נארים, ואותי אתם קובעים, הגוי כולו. ואי לא, לא. וכ"ש כשמיחו בהם הרוב, והוציאו עצמם מכלל החרם בשעתו