שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קצ״ד סימן ה׳

ומיהו מסתברא, דכל זמן שלא הספיק המלוה לגבות את החוב בשטר זה, דהיו משמתינן ליה לנפקד הזה, לקבל כל אחריות דהפסד דאתי ליה מחמת, דהחזיר את השטר למלוה, דבכל גרמא מחייבין לגורם שיסלק את הנזק וכדאמרי' בפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ב ע"ב), גבי מרחיקין את הסולם מן השובך. אמר רב טובי בר מתנא: זאת אומרת: גרמא בנזקין אסור. וכשאין בידו לחלקו, עכשו מחייבין אותו לקבל עליו כל היזק דמתיליד ממנו, וכדאמרי' בפ' הגוזל ב' (דף קי"ד ע"א). א"ר אשי: האי בר ישראל דזבין ארעא לאנס אמצרא דחבריה, היו משמתינן ליה, עד דמקבל עליה, כל אונסא דאתי ליה מחמתיה. דא"ל: אריה ארבעה לי אמצראי. אבל אם קדם המלוה, וגבאו, אין מחייבין אותו לשלם, דגרמא בנזקין פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים. ואפי' המוכר לאנס סמוך למצר חברו, דמשמתינן ליה, אם קדם האנס והזיקו לבן המצר, קודם שיקבל עליו מוכר זה כל אונסא דמתיליד, פטור מאותו נזק. שאם חייב לשלם בנזק שהזיקו האנס, לא היינו משמתין מתחילה, דאומר לו כי מזיק לך, משלימנא לך. וכן כתב הראב"ד ז"ל.