שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קצ״ד סימן ד׳

ולענין השטר של חמשים דינרין, שראובן טוען שהפקיד ביד שמעון, ושמעון משיב שהושלש בידו, והשליש שלישותו, צריך הוא לבאר טענתו, לאיזה דבר הושלש בידו, לפי שאין ב"ד מקבלין טענה מסותמת. כי מתוך בירור הטענות, יצא הדין לאמיתו. ומ"מ, כדי לפתוח לך דלת בעיקר הדין, אני אומר: כי נראה מתוך טענתו של שמעון בסוף טענתו, שהושלש בידו בתנאי כך, ומתוך התנאי החזירו. ואילו היה הפקדון דבר שגופו ממון, וזה אומר הושלש בידי בתנאי כך, ומתוך כך נתתי לפלוני, נראה שהיה חייב בשורת הדין, שבועת הסת, ככל כופר בכל. ואף על פי דשליש דעלמא נאמן לגמרי, ואפילו בלא שבועה, שכן הסכימו הגאונים ז"ל, וכל נפקד בכלל זה, דנפקד היינו שליש. וכדמוכח בהדיא בגמרין בפ' התקבל (גיטין דף ס"ד ע"א), בפלוגתא דבעל אומר: לפקדון נתתי; ושליש אומר: לגירושין; אפ"ה, הכא משתבע. דלא אמרו שליש נאמן, אלא כשהשלישות יוצא מתחת ידו. אבל כשאין השלישות יוצא מתחת ידו, הרי הוא ככל אדם וכדתניא בהדיא בברייתא בקידושין וכמו שאינו נאמן לגבי אחרים, כשאין שלישות יוצא מתחת ידו, נראין הדברים שאפי' לפטור את עצמו בכך, מידי שבועה, נמי אינו נאמן. אבל כאן, אינו טוען לא ממון, וגם לא שטר מלוה שיש לי על אחרים, אלא שטר חוב שנתחייב בו לאחרים. ולפיכך אומר אני: שאפי' היה מודה הנפקד שהפקידו בידו, פקדון מוחלט, והחזירו למלוה, ושלא מן הדין, אפי' הכי אינו מתחייב בכך כלום בדיני אדם, לפי שאין זה אלא כגרמא בנזקין דפטור, אלא דחייב בדיני שמים. דהו"ל כשוכר עדי שקר לחברו, דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, כדאיתא בפ' הכונס צאן לדיר (בבא קמא דף נ"ו ע"א)