שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קמ״ה סימן ב׳

תשובה: דברים פשוטים אני רואה כאן, דכיון דלוי זה טוען, דחזר ולקחה משמעון ואכלה שלש שנים, אם בירר חזקתו נאמן. וטענת הכחו"ת דטוען שמעון, אינה אלא דברי הבאי. וכי מה ראיה יש בתפיסת הכחו"ת הרבה בני אדם מוכרין שדותיהן, ואינן מוסרין הכחו"ת, דמסירתן לא מעלה ולא מוריד. ומדמה אני, שבא הטוען לדמותה, כמלוה שיש עליה שטר, דאומר לו: שטרך בידי, מאי בעי! ואין הנדון דומה לראיה. דבמלוה בשטר, היינו טעמא משום דכל שהוא מלוה בשטר, כבר גילה דעתו דאינו מאמין בלוה דמקיים, וסלף בוגדים ישדם. וכדי שלא יכפור בו, חשש שלא להלותו אלא בשטר. ונמצא דכל עצמו של שטר, אינו אלא להנצל מיד טענת כפירת הלוה. והו"ל, כאילו אמ"ל: אל תפרעני עד שתקבל שטר חובך. דוגמא דההיא: דאל תפרעני אלא בעדים. והלכך, אף הלוה כשבא לפורעו, אינו פורע לו עד שמקבל ממנו שטר, כדי שלא תשאר עוד ראיה בידו לתובעו, כי לכך נתכוין זה מעיקרו. אבל כחו"ת השדה, מה ראיה יש להם למכירת השדה. הרבה אומרים שאין להם כחות, ולא נמנעו הלוקחים ליקח ממנו, ואין זו צריכה לפנים. אלא שבאתי לחלק מן הדרכים מה שעלה בדעתי, שנשתבשו בו בעלי הטענה הזו.