שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ק״כ סימן ד׳

מעתה, לעיקר הנדון שלפנינו. אם לא נודע בבירור, שסיגרו בפנים במנעול, אף על פי שהדלת סגורה מבחוץ, כיון שהמפתח ביד ישראל, ויכול ליכנס אצל יינו בכל עת שירצה, בין ביום ובין בלילה, מתיראים הם ליגע אפי' בלילה. כההיא דארבא, כמ"ש. ומ"מ איני אומר, אלא על סמך מה שאני רואה בכתבך, שעובד [שמא צ"ל: שעובדי] כוכבים הללו לא הורשו לאכול ולשתות ממה שבבתים, ומתיראים הן מליגע. אבל אלו לא היו מתיראים בכך, אף הם פותחים ונוטלים ושותין, ואינן נמנעים מפחד בעלי הבתים, בין ירגישו בין לא ירגישו, ואפילו חביות סתומות, אסורות. שאין העובד כוכבים מכוין להזיק, וכמו שמוכיח מכמה מקומות, אלא להניח להנאת עצמן הן מכוונים. והפרש יש בין חביות של חרס, שפתחן למעלה, לקנקנים שלנו, שהברזא בצדן, וכמו שאמרתי. ועוד, שלא לילה אחד בלבד לנין שם, ושמא חסה עינם על היין שלא לאבדו, כדי שיהא שמור להם למועד אשר ירצו לשתותו. ומה שנ"ל בעיקרי הנדון שלפנינו, ולענין איסור שתייתו והנאה שאמרתי, כבר ידעת שהראב"ד ז"ל אסר בהנאה בכל הנך. אלא במפקיד יינו אצל עובד כוכבים בלא מפתח, מותר. אבל רש"י ז"ל אוסר, אפי' בהנאה. ודעתי אינו מכריע את ההרים. ומ"מ נ"ל שכל שאיסורו מחמת מקחו של עובד כוכבים, אסור בהנאה במקחו, כדעת רש"י ז"ל, וכדעת מי שאוסר סתם יינן בהנאה. ומה שאמר המתיר: שחבית אחת פתוחה, מתרת חברותיה; אין הדעת מודה לו, ואין שמועות מסכימות עמו. חדא, שהיינות שונים טעמן זה מזה. טעמו של זה, אינו כטעמו של זה. ואולי תאותו לשתות מכולם. או שמא מחזר הוא אחד היפה שבהן, ופותחו ובודק וחוזר ופותח ובודק להיות סומך על היפה שלו. ולא עוד, אלא אפי' היה היין כולו אחד, אין סומכין בהתירו של זה, שהרי לגין על השולחן, ולגין על הדלפקי, שהם פותחין, ויש בהם יין הרבה. ואפ"ה, כשאמר העובד כוכבים: מזוג; הכל אסור, ואפי' חביות סתומות, אם שהה כדי שיותך ויגוף