שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק ק״כ סימן ג׳

ועוד אני אומר: שאין הפרש בין לילה ליום, והיין מותר, כל שאין שם דלתות נעולות בפנים. ואין אומרים: לילה זמן שינה לכל הוא, ואין העובד כוכבים חושש: שמא יבא בלילה. ותדע לך, מדגרסינן בפ' השוכר (דף ע): ההוא ישראל ועובד כוכבים, דהוו יתבי בארבא. שמע ישראל קל שיפורי דבי שימשי. קם סליק. אמר רבא: חמרא שרי. מימר אמר: מידכר ליה לחמריה, ואתי. ואי משום שבתא, אמר רבא: א"ל איסור גיורא: כי הוינן בארמיותן, אמרי: יהודאי לא מנטרי שבתא. דאי מנטרי, כמה כיסי משתכחן בשוקא! מדקאמר: משום שבתא, א"ל איסור גיורא וכו'. אלמא: ע"כ חוץ לתחום הוה, וישראל לא אתא בליל שבת. ואפ"ה שריה רבא לחמריה. דאלמא: חושש העובד כוכבים, דאפי' בלילה לא שכב לבו של ישראל על יינו, ובא לשומרו. ובכל שעתא מימר אמר: שעת' אתי. ולא אמרי': כיון דלילה זמן שינה, אין העובד כוכבים חושש לביאה משונה. ואפשר שלא אמרה הרב ז"ל, אלא באשפה לחלון, [ודקל וארובה] כיוצא בהם, שאין העובד כוכבים מירתת לביאת הבעלים, במקום היין ממש, לפי שאין רגלי הבעלים שם. אבל במקום שרגלי הבעלים שם, העובד כוכבים מתיירא: שמא יזכירו הבעלים את יינם, ויבואו לתוך הבית ממש, ומתירא בחשכה כאורה. ותדע לך עוד, שהרי שנינו (במסכת ע"ז דף סא): אחד הלוקח, ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי, ומלאתו יין, וישראל דר באותו חצר, מותר, ואף על פי שאין מפתח וחותם בידו ופי' אף על פי שהעובד כוכבים דר שם, מדקתני: השוכר בית בחצרו; ולא קתני: השוכר או הלוקח בית מן העובד כוכבים. וה"ה, אפי' היה היין נתון בחצר ממש, שיש לעובדי ככבים רשות לעבור ולעמוד שם. וכמו שפי' הראב"ד ז"ל. ולא חיישינן כלל, אא"כ הודיעו שהוא מפליג. והתם, מי נימא דניעור כל הלילות, ושוכב בצד יינו. זה דבר מתמיה. ואפי' הראב"ד ז"ל לא כתב שם כן, שהוא אזיל כרוכלא, וכתב בכל מקום שעלה בדעתו ז"ל, שיש הפרש בין יום ובין לילה. ועוד אני אומר: כי לולא אין אני כדאי להשיב את הארי, אריה דבי עילאי, היתי [הייתי] אומר: כי אף מ"ש רבינו הגדול הראב"ד ז"ל, בעובדא דישראל דר בעיליתא, ועובד כוכבים בתחתיתה, ומדקתני דהוה משמע דהכי, דרו ביה טובא, ולא היה ישראל דר בתחתיתה, וכיון שכן, עד השתא מאן נטריה בלילה. ועוד רחוק לומר, שאותו יום היה תחילת העמדת היין שם. אבל מה נעשה, וכבר הורה זקן.