שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק י״ב סימן ג׳

והנני משיב על אחרון, ראשון. מה זאת שהקשה: אם יהיה הפתיל הולך על התפילין; וכי אסור להניח עליהם אפי' פתיל אחד? והלא אפילו המחמירין לא אמרו (בב"מ דף קה), אלא ריבעא דריבעא דפומבדיתא, דהוי משוי. הא לאו הכי, שרי. וכי אסור להניח טליתו על התפילין! וזה אף לדברי רש"י, שכתב: שיש חוט וכו' יוצא מן הציץ, כנגד גובהו של ראש, והולך על המצנפת. אך הר"מ נראה [הרמב"ן] כת': דאין בציץ, אלא חוט אחד, דמחובר שני ראשי הציץ מאחריו, ונקשר על המצנפת. כי הציץ הולך על מצחו, עד אחרי אזניו; ומשם פתיל תכלת יוצאת, וקושר שני ראשי הציץ. וכן משמעות המקראות. ואף הרמב"ם ז"ל, כתב כן. גם ממקום שבאת, מלישנא: דמניח; ולא קתני: מונחין. ואי מונחין שם לעולם, או מעכבין הם בעבודה, דליהני ששם מונחין ועוד דאגב חורפיה, לא עיין בה מר. דהא תניא בריש ערכין (דף ג ע"ב): הכל חייבין בתפילין: כהנים וכו'. ודייק עלה: פשיטא? ופרקי': כהנים איצטריכא ליה. סד"א, הואיל וכתיב: וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפת בין עיניך. כל דאיתי' במצות של יד, איתא במצוה של ראש. והני כהני, הואיל וליתנהו במצוה של יד, דכתיב: ילבש על בשרו; שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו, אימא במצוה של ראש, לא ליחייבי. קמ"ל: דלא מעכבי אהדדי. כדתנן: תפילין ש"י אינה מעכבת לשל ראש, וש"ר אינה מעכבת לשל יד. ואקשי': מ"ש דיד, דכתיב: ילבש על בשרו; שלא יהא חוצץ דבר בינו לבין בשרו; דראש נמי, הא כתיב: ושמת המצנפת על ראשו? ופרקי': הכא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם מניחין התפילין. אלמא: אף בשעת עבודה, יכול להניח ש"ר. דאילו שלא בשעת העבודה, בין דיד בין ש"ר, היה יכול להניח, דליכא חציצה, ואין זאת צריכה לפנים. ומה שהזקיקך לומר כן, כדי שלא יהא מותר בבגדים. אישתמיטתיה מיניה דמר, דא דאמר ר' יוחנן (בזבחים דף יט ע"א): לא אמרו יתור בגדים, אלא במקום בגדים: כגון ב' מעילים, וב' מכנסים, וב' אבנטים, וכיוצא. וכדגרסי' בירושל' (עירובין פ' המוצא תפילין). על דעתיה דר' חנינא, איזהו יתור בגדים? ב' כתנות, ב' מצנפים, ב' מכנסים וכו' ע"כ. אבל שלא במקום בגדים, לא הוי יתור בגדים, ועבודתו היא כשרה, אלא א"כ הוא במקום עבודה. דהתם אסור, משום חציצה. וכשיש בו שלש על שלש חוצצת. או דבר חשוב, כצלצול. וכדאמר רבא משמיה דרב חסדא: במקום בגדים, נימה אחת חוצצת. שלא במקום בגדים, ג' על ג' חוצצות. פחות מג' על ג', אין חוצצות. ואמרינן עלה: לימא פליגא אדרב יהודה בריה דר' חייא, דאמר: ל"ש אלא גמי. אבל צלצול קטן, חוצץ? ופרקי': שאני צלצול קטן, דחשיב. ואיתא בפ' המוצא תפילין (עירובין דף קג:), בגמ': כהן שלקה באצבעו, כורך עליו גמי. וכ"פ הרמב"ם ז"ל, והראב"ד ז"ל. מעתה מקום תפילין שבראש, כיון דשערו היה נראה בין ציץ למצנפת, שאינו מקום בגדים, ונמצא כשמניח שם תפילין אין זה יתור. ולא עוד, אלא אפילו למ"ד שלא במקום, ג' על ג' הוי יתור, תפילין נמי לא הוי יתור, דתפילין שיעורן אצבעים כציץ, וכמו שמוכיח במדרש. וכ"כ התוס', בפ' המוצא תפילין (עירובין דף צה עב [ע"ב]). ואין תפילין דומין לצלצול קטן. ואפילו למ"ד דצלצול קטן, כיון דחשוב לא בטיל, והוי יתור, ואפי' שלא במקום בגדים, ואפילו שלא במקום עבודה, כגון שמאלו, או ימין ועל פס ידו, דוקא צלצול. דמתוך חשיבותו, אדם מניחו, ואפילו לאחר תשמישו, ומבטלו במקומו. אבל תפילין, דע"כ מסלקי בלילה, ובשעת שינה, ובשעה שהוא נכנס לבית הכסא, אינו מבטלן במקומן, ולא הוו יתור בגדים.