שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק י״ב סימן ב׳

ואנא גברא חזינא, ראיה לא חזינא! דכיון דאי לא מנח מידי תחתיהן, אית בהו סכנה, אין אומרים יעשה עגולה ויניח, דהא לאו מצוה להניח תחתיהן, ולא אמרה תורה עשה לתקלה. ודברים ברורים הם. ומה שהבאתי ראיה מדתנן: על בית יד אונקלי שלו; דחית משום דבשל ראש נמי, קרי' לאות. דאי לא, יניח של ראש אפילו בשבת? ואני לא ירדתי לסוף דעתך בזה. ומי לא ידע כל אלה, דתפילין של ראש נמי הן אות וזכרון. דהא כתיב בהו: ולזכרון בין עיניך. ולפיכך אמרו בעירובין (דף צו) שהן עצמן אות וזכרון. ומ"מ, גבי יד כתיב: לך לאות; כלומר: לך לאות, ולא לאחרים לאות. ועל של יד דרשינן ליה, בשילהי פרק הקומץ (מנחות דף לו [צ"ל: לז]). התם: ידו [בנוסח שלפנינו: ידך], זה קיבורת, מנ"ל? דת"ר: על ידך, זה גובה של יד [בנוסח שלפנינו: זו גובה שביד]. אתה אומר: זה גובה שביד; או אינו אלא ידך ממש? אמרה תורה: הנח תפילין ביד, הנח תפילין בראש. מה להלן בגובה שבראש, אף כאן גובה שביד. ר"א אומר: אינו צריך. הרי הוא אומר: והיה לאות על ידכה [לפנינו: והיה לך לאות]; לך לאות, ולא לאחרים לאות. אבל גבי תפילין של ראש, לא כתיב: לך. אדרבה, כתיב בהו: וראו. ומה שאמרת: בנתנן על בית יד, ועל בית אונקלי; תרתי; קאמרת. יפה אמרת! אלו הנוסחאות מודות. אבל בכולן תמצא: נתנן על בית יד אונקלי שלו, וכל המפרשים שראיתי, כך פירשו. גם מה שהבאת ראיה מציץ, דבעי נמי גובה שבראש בתפילין [כתפילין]. ומדדמי להדדי דבתרוייהו כתיב: בין עיניך; דעל מצחו; מתרגמי': בין עינוהי; נראה דלכל דבר מדמינן להו. אין אדם דן ג"ש מעצמו. וכי מפני שזה בגופה [בגובה] של ראש, וזה בגובה של ראש, נשוה אותן לענין חציצה? מה ענין זה אצל זה! ועוד, ציץ גופיה מנ"ל, דבמצנפת הוא (דאמרינן בזבחים דף יט)? משום דכתיב בהו: על ראשו; שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין ראשו. והכא, לא כתיב. ואי משום דכתיב: בין עיניך; לא בא הכתוב אלא לקבוע להם מקום בגובה של ראש ואפילו אתמ"ל: דבציץ נמי חציצה מעכבת ביה, היינו משום דכתיב ביה: על מצחו; ובעי' על, ולא על דעל. והיינו דגבי מצנפת, וגבי כתונת נמי אמרי' (שם [זבחים יט]), שלא יהא דבר חוצץ, משום דכתיב בהו: ילבש על בשרו, המצנפת על ראשו. ומה שאמרת: שנראה כי אותה ששנינו: שערו היה נראה בין ציץ למצנפת, ששם היה מניח תפילין; לאו למימרא שהיה מניחן בשעת העבודה, דא"כ הרי זה יתור בגדים. וכתבת דלישנא דמניח קא דייקת, שלא היה מניחן בשעת העבודה, שא"כ הול"ל: ששם היו מונחין. וכל עצמו לא בא להשמיענו, אלא דהמצנפת היתה בגובה של ראש, ולידע כמה הפרש יש בין ציץ למצנפת, דהיינו כשיעור תפילין, כדקאמר: שהיה שם מניח תפילין. וקצת ראיה יש, שלא היה מניחן בשעת הציץ. דהא ע"כ שלשה פתילין יוצאין מן הציץ, וצריך שיהא האמצעי הולך על פני גובה הראש, להעמיד המצנפת. ואם היה שם תפילין, הו"ל הפתיל על התפילין. ואין זה נכון. ע"כ לשונך.