שו״ת הרשב״א חלק ה · חלק קי״ג סימן ב׳

תשובה: מתוך דבריכם, ניכר שאתם תופסים בדברי הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל, שפסקו כרב הונא בר חמא, דאמר בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנה): קטן מוכר בנכסי אביו, משיהיה בן עשרים. וכן נראין הדברים, אף על פי שר' האי גאון ז"ל, ומקצת הגאונים ז"ל, אמרו: דאפי' בנכסי אביו בתינוק, משיהיה בן י"ג שנה, ויום א'. ותינוקת, מבת י"ב שנה ויום אחד. והוא, שיודעין בטיב משא ומתן, והביאו ב' שערות. והדברים מוכרעים, כדברי הרי"ף (והרמב"ן) [והרמב"ם] ז"ל. וכיון שכן, הדין עם ראובן התובע, דבן עשרים מיום ליום בעינן. וכדאיפסקא הלכתא, בפ' מי שמת (שם [בבא בתרא קנ"ה]:) תוך זמן, כלפני זמן ומה שטען, מאחר שחתמו העדים בשטר המכר, חזקה דהוא גדול, וכדרשב"ל, דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר, אא"כ נעשה גדול. הכא, כיון דאיכא עדים שמעידים שלא היו לו עדיין עשרים שלמים, חזקה במקום עדים לא אמרינן. ואפי' היו לו כאן העדים החותמים על השטר, והיו מעידים כן בפירוש, שהיה מבן עשרים שלמים מיום ליום, לא היו נאמנים, משום דאוקי תרי לבהדי תרי, ואוקי ארעא בחזקת מרי קמא. וכאותה שאמרו בכתובות (דף כ): בר שטיא זבין נכסי. אתי בי תרי ואמרי: כשהוא חכים זבין ואתו בי תרי אחריני ואמרי: כשהוא שוטה זבין. א"ר אשי: אוקי תרי לבהדי תרי, ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא. ומה שטען שמעון: שעמד שם בפני ראובן, לאחר שהיה מבן עשרים, ולא מיחה בו; וראובן משיב: שכבר מיחה בו, ובירר מחאה שמיחה תוך עשרים, כלשון המחאה שכתוב למעלה. מסתברא: שהדין עם ראובן שאותו לשון כבר כתבנו, שהוא מספיק למחאה גמורה. וכ"ש כאן, שאינו צריך אלא גילוי הדעת בלבד, שאינו שותק מחמת שרוצה עכשיו בקיום ממכרו. לפיכך, בגילוי דעת כל דהו, די לו. וזה אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל, שכתב: שקטן שמכר בנכסי אביו, וכשנעשה בן כ' לא מיחה, אינו יכול לחזור. שכיון שלקח המעו', ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפנינו, כשהוא בן עשרים, ולא מיחה, נתקיימה ביד הלוקח, שהרי רצה בממכרו, ע"כ. וכ"ש שיש לדון בדבר, ולומר: שאפילו לא מיחה כלל, אין ממכרו ממכר לעולם, כיון שמכר תוך זמנו, ולעולם הוא מחזיר את ממכרו, ואפי' לאחר עשרים. וכן הורו רבותיו של הרמב"ם ז"ל. ומסתבר טעמייהו, מדאמרי' ביה בגמ': לא עשה ולא כלום. וכיון שאמרנו שלא עשה כלום, נמצא ממכרו בטל לשעתו. ואחר שנתבטל המכר, היאך הוא חוזר וניעור, לאחר עשרים, כשלא מיחה? וא"ת דכיון דעדיין הוא מחזיק במעות ממכרו, ורואה את הלוקח משתמש ומחזיק בקרקע, בחזקת שהוא שלו, הרי זה מגלה דעתו, דרוצה הוא שיקנה עכשיו, ואף על פי שלא אמר לו: לך חזק וקנה [וקני] קנה. דבפניו, אין צריך לומר: חזק וקני. ותנן בפ' הכותב (כתובות דף צ) קטן שהשיאו אביו, כתובתה קיימת, שע"מ כן קיימה. גר ואשתו עמו וכו'. דאלמא: אף על פי שלא עשו כלום בשעתן, כשגדל או נתגייר ולא מיחה, כבר קיימו מה שעשו מעיקרא. והכא נמי, לא שנא. דשאני התם, דקיימה בפי'. על דעת שמואל, דאמר: כל הבועל, על דעת קידושין הראשונים הוא בועל, אא"כ פירש. ואי נמי בשבעל אפי' סתם, ולדעת רב דאמר: בכל מקום כי הא, כל הבועל, על דעת קידושים הוא בועל, כדי שלא יעשה בעילתו בעילת זנות. אבל כאן, שלא עשה שום מעשה המוכיח, שתיקתו לבד אינה הוכחה.