שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק שט״ו סימן א׳

שאלת: איש אחד, עשיר וזהיר במצות, ולא יצא עליו שם רע מימיו, פסק עם בנאין לבנות לו חצר בסך ידוע. ואם הפסידו, הפסידו לעצמן. והתחילו במלאכה, והיו עושין מלאכה לעצמן, בשבתות ובימים טובים. ומתקנין האבנים ופוסלין אותם, בבתי הא"י רחוק מאותה חצר, בשתים ושלש חצרות. ולשבת אחרת, בנו בחצר, והעלו אבנים בדימוס. וכשראה זה, לא ידע אם זה מותר, אם אין. ואחר שחזר לביתו, חשש לאיסור, ושלח לבנאין לעכבן, ולבטל המלאכה. וכשהלך שם שולחו, מצא שם יהודים מונעין אותן, ומבטלין המלאכה. וליום ראשון, קראוהו ראשי הקהל שהם י"ב, ואמרו: מה זאת עשית. ונשבע בנקיטת חפץ, שלא ידע שעושין מלאכה שם. וקבל עליו, מה שהדין נותן. ועוד, שיתן קנס על מה שאירע. ולא רצו, והסכימו ונדוהו. ועוד הטילו קנס על נדויו, וחרה לו עד מוות על נדויו. וישב בנדויו ה' ימים. ולכשהתירוהו, נשבע בנק"ח שלא יאכל בשר ולא ישתה יין, ולא יפרע הקנס, עד בא תשובתם לדעת: אם יתן הדין במה שנדוהו, אם לאו? הודיענו: אם יתן הדין לנדותו, או אינו חייב אלא קנס לבד?.