שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רל״ד סימן ד׳

ובזה יש לי מקום עיון, שאם דעת הרב ז"ל בזה, שאין זה מן הנמנע שישמעו כלל העם, מבלי הקדמות הראויות לנבואה בקול נבואי, ענין כזה. וידענו, אפילו מי שאינו ראוי לנביא, כנביא. וכן כל דבר שיודע במופת זה, ממה שלא אוכל לציירו, לפי שאין אנו באים, בראוי או בנמנע, במדרגות הנבואה, מצד הענין בעצמו. שנאמר לנביא, או לחולם, או לרואה, ר"ל שיהא מן הדברים שאפשר שנודעו בעיון אנושי, אם לא (אלא) מצד האיש ההוא, שנאמר לו בענין הנבואי, אם הוא מן הראוים לאותה מדרגה מצד שלימותו, אם לא. ואי אפשר לכל אדם שישיג בענין המרכבה, מה שהשיג יחזקאל. ואפי' מה שיושג ממנו בעיון אנושי, כדעת הרב והנחתו. ששם חלק מחלקי המרכבה, ענין מושג בענין אנושי. שאפי' מה שנודע במופת אין הכל מגיעים אליו, בלתי למוד. ואם הם ידעו דרך המופת, שממנו ידעו השרשים השנים האלה, מה הוסיפה להם הנבואה ואם לא ידעו הם דרך המופת, איך השיגו אפי' שלא במראה הנבואה. או נאמר, כי הודיע ה' לכלל העם דרך פלא, מה שיצטרכו להקדמות למודיות, כדי שיוכלו להגיע אל המקצת ההוא, של המדרגה הנבואיית, כלל כל העם, חכמים ושאינם חכמים, הנשים כאנשים. וזה ממה שאי אפשר לציירו, עם ההסכמה לבעלי הרעיון, ששמו מכת הנמנע: שיתנבא מי שאין לו הקדמות הראויות בלמוד, ובכח הדמיון, וכח השכל. ולא הניחו זה באפשר, כמו שהניחו שאי אפשר שיתנבא החמור והצפרדע וכן, אי אפשר לומר שהגיע להם בנבואה, שום דבר מועט, ממה שהוא למעלה מן המופת המושג בעיון האנושי, ובלבד לשלמים שבהם, כפי השלמיות שהיו להם. ואף על פי שאותו המועט לא היו ראוים, לא מצד שלמותם מהקדמות הצריכות למדריגות הנבואה. שא"כ חלקנו בנמנע בין רב למעט. ועוד, שלפי ההנחה הזאת, יותר הי' ראוי שישיגו כלל העם שאר הדברות, כגון: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב; שאינן צריכות לשום הקדמות מופתיות, ושהם במושכל ראשון. ועוד, שאם לא הגיעו אפי' לשנים אלו, אלא הראוין לפי שלמותיהן, א"כ כ"ש שיגיעו לכולן השלמים שבהן, והראוים לנבואה, כאהרן ושבעים זקנים. ולמה שתי אלו לבד, ולא מצד הנבואה לבד. ועוד, שאפי' בשורש לא יהיה לך, נאמר להם דבר שלא יושג בעיון אנושי ובמופת, והוא מה שנאמר בו: לא תשתחוה להם, ולא תעבדם. וכלל העמים עד שלא ניתנה התורה, היו עושים היכלות למלאכת השמים. וכדעת האומרים: עזב ה' את הארץ. וחושבים זה (מכת) [מכח] המחוייב לרוממתו ית', ושחלק צבא השמים לכל העמים. והראיה נראית להם הכרחית, מצד הפסד הויה, לכל אשר תחת השמים. ועוד, כי באמת יראה שכלל העם שמעום, לא היחידים שבהם לבד. כי החכמים, החלק המועט בעם, ואין יוצא עוד הפקפוק מלב רוב העם. ועוד, הנה כתוב: הקהל לי את (כל) העם, ואשמיעם את דברי. וכתיב: בעבור ישמע העם בדברי עמך. אמר דרך כלל העם, ולא היחידים שבעם. וכתיב: ותקרבון אלי, ותאמרו: הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו (ודבריו), [ואת קלו] שמענו מתוך האש.