שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק רל״ד סימן ג׳

דע: כי באמת, מה שמאמין אני במעמד הנכבד, ושאמרת לחכם, שאמרת שהיה עיקרו נבואיי, אבל לא כולו. ויש בו נבואיי ומקצתו, מושג השיגוהו החושים: השמע, והראות, ההרגשים. ואגיד לך פרטי הדברים, איזה מהם לפי דעתי בהרגש החושים, ואיזה מהם נבואיי, ומה שהביאני לזה בהכרח. ואומר אני: כי יציאת העם מן המחנה, ועמידתם בתחתית ההר, והגבלת ההר, ועליית משה ואהרן, וחרדת ההר, ועשנו, וקול השופר והברקים והלפידים, כל זה היה ממש ובפלא, והרגישו כולם כל זה בחושים. ואין בכל זה, דבר שיכריחנו להוציא אפילו קצת ממנו, מפשוטו. ואדרבה! הצורך הביא אליו להיות כן ממש, ודרך פלא, כדי שיכירו בו, וידעו אותו כל העם, להגדיל מעלות המעמד הנכבד, והתורה שנתנה בו בפרסום לא בסתר. כאמרו: לא מראש בסתר דברתי. והוא שהכתוב אומר, מפרסם לעיני כל, שלא היה כמעמד ההוא, וכמעמד קריעת ים סוף, ומה שנמשך בענין ההוא, בשום זמן ולא לשום עם זולתו לעם הנבחר. באמרן: מה תחזו בשולמית, כמחולת המחנים. רוצה לומר מה תחזו שנתפרסמו בכל עם, הגדולות והנוראות ההם, שהיו באותן שתי המחנות כמו שנתפרסמו בשולמית. גם תפלתינו של ראש השנה, מיוסדת על זה, כאמרנו: בהגלותך מלכנו על הר סיני, ללמד לעמך תורה ומצות, ובריות בראשית חרדו ממך. ואמנם, כלל הדברות עצמם, ומה שנמשך בזה, היה נבואי. ויורה ע"ז לדעתי, שלשה ענינים. האחד, שממנו למדו האבות, שלא (יתפקו) [יתפתו] אחר הדברים שיכנס בהם שום ספק, עד שיבחנוהו (הדבר) [הרבה], שאין בו צד פקפוק אלא האמת. והוא שהי' משה נביא האמת, עליו השלום, מסתפק אם יאמינו לו, אף על פי שהוא בא לבשרם להצילם מן העבודה הקשה. כאמרו: לא יאמינו לי. וכלל הענין ההוא, לפי שידענו שלא יאמינו, רק בדבר אמתי והכרחי, אין בו שום צד פקפוק. וע"כ אף כשהגדיל ה' לעשות הנפלאות והנוראות במצרים, עד שהוציאם בזרוע נטויה, ובמוראים גדולים. עוד הוצרך להוציא הפקפוק מלבבם, מפני שכל מה שנעשה במצרים, אפשר שנתפשטו בהם, או מקריים טבעים, או עניני החרטומי'. ולפיכך, לא האמינו במשה אמונה מוחלטת, עד עמדם בקריעת ים סוף יורה על זה, מה שאמר שם: ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ותרגם המתרגם: ובנביאות משה עבדיה. שזה באמת נמלט מטבע המקריים, שאין הים נקרע במקרה בלילה אחד, ובבקר ישוב לאיתנו. וזה הוציא מלבבם הפקפוק, אמנם לשעתם. והוא שאמרה רחב הזונה: כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם. לא הזכירה אחד מן הפלאים והמופתי' הקודמים במצרים, רק זה לבדו, לכונה שאמרתי. ואמנם, אף לאחר קריעת ים סוף, נכנס עוד בלבם (ספקו) צד פקפוק, אולי משה לבד שהיה חכם מכל האדם, ומכל מי שקדמו, ידע לעשות כן, והם לא יבחינוהו. וחזרו עוד להמשך אחר הספק והפקפוק. ומעתה, לא נשאר להם שום בחינה בנבואת משה, זולתי שיגיעו הם בעצמם לענין נבואי, להוציא מלבם כל פקפוק. וזה היה במעמד הנכבד ההוא, ונתאמת האמת (ושכן) [ונצדק] קודש. והשני הוא אומרו. בעבור ישמע העם בדברי עמך. ומן המפורסם, שאין החוש משיג דבר השם בדברו עם נביאו. ואלו דבר עם משה, אף בקול נברא נכבד ונורא מאד, למעלה מקול השופר והרעמים והלפידים. אם לא השיג והורה בחושים, לא נמלט עדיין מן הפקפוקים הקודמים, ואין זה להם פלא גדול, מקריעת ים סוף, ובמה יבחונוהו. אלא אותו הקול, לפחות קול נבואיי היה. וא"כ, כבר עלו למדרגה ממדרגות הנבואה. והשיג כל אחד כפי מה שהוא, משה מחיצה בפי עצמו, אהרן מחיצה בפני עצמו, ונדב ואביהוא מחיצה בפני עצמם, ושאר העם. כל אחד מחיצה בפני עצמו. ולא שהשיגו כל העם השגה אחת, זה כזה. השלישי, מה שאמרו רבותינו ז"ל: אנכי, ולא יהיה לך; מפי הגבורה שמענום. ואיך שמעום מפי הגבורה, אם לא בדרך נבואי. ומה שכתב הרב ז"ל הטעם בשנים אלו, מפני ששנים אלו השרשים, רצונו לומר מציאותו והוייתו אחד, אמנם משיג בעיון האנושי. וכל מה שיודע במופת משפט הנביא בו, וכל מה שידענו שוה, אין יתרון, ולא נודעו שני השרשים האלה מצד הנבואה לבד. ולדעת הרב ז"ל, הגיע לעם כולו בשני אלו, מה שהגיע למשה רבינו עליו השלום. וכן אמר הרב ז"ל בפירוש, בזה הלשון: מפי הגבורה שמעום. רוצים בזה, שהרי הגיע אליהם כמו שהגיע למרע"ה, ולא היה מרע"ה מגיע אליהם.