שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק ר״ז סימן ב׳

תשובה: בודאי התוספות דקדקו גם כן בקטן, אבל לא אמרו אלא בסמוך לפרקו. ולא ראיתי בתוספות שלנו, שהתירו בקטן ממש. והיאך אפשר לומר כן, ובפירוש אמרו כן (שם סנהדרין ע"ו): אמר רב יהודה: המשיא אשה לבנו קטן, עליו הכתוב אומר: למען ספות הרוה את הצמאה. ואקשי' עליה מדתניא: המשיאים סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר: וידעת כי שלום אהלך. ופרקי': סמוך לפרקן שאני. ואם בתוס' שבידכם אמרו אפילו בקטן ממש, יש להקל עליהם, כמו כן, כמו שאמרתי. ומ"מ אפילו בקטן ממש, יש להקל עליהם. בשלא הגיע לכלל גדלות ממש בשנים ובשערות, מסתברא לי שאסור. דכל שלא תיקנו רבנן נשואין, זנות הוא. ועוד, דנפקא מיניה חורבא, דזמנין דהוי קטן, ונראה גדול, ואין קידושיו קידושין. ושמא יבואו הרואים לומר, שהוא גדול. ואם קבלו קדושין מאחר, לא יחושו להם. ופעמים שתהא אחותה נשואה לאחיו, ויסמכו ע"ז עוד, מפני שלא תקנו רבנן קידושין לקטן של זה, וימות בלא בנים, ותדחה זו את אחותה בלא חליצה, ותתיר יבמה לשוק. ובהדיא אמרו בפ' מי שמת (קנ"ו): בודקין לקידושין. וההיא דהשיא את בנו קטן, השיא קתני, ולא משיא. ולא תנינן לה, אלא לאשמועינן דין כתובתה, אם השהה אותה עד לאחר שתגדיל. וסמוך לפרקן לאחר שגדלו מיד קאמר, ולא סמוך לפרקן שראויים לגדלות קאמר, אלא סמוך לאחריו קאמר. א"נ כמו שכתבת, סמוך לשמונה עשרה שנה, שהוא פרק החופה. כמו שארז"ל: בן ח"י לחופה. ומעשה היה בארצנו, ונתתי להם בקולי. ולולי שכבר עשו, היו נמנעין. וכן נ"ל האמת.