שו״ת הרשב״א חלק ד · חלק קי״ז סימן ג׳

תשובה: איברא, אף על גב דאית ליה מטלטלי ומקרקעי, אי בעי, יהבינן ליה זמן ל"י דזמן ב"ד שלשי' יום. שאין אדם עשוי למכור כליו וקרקעותיו אלא מתוך הדוחק הגדול, כמ"ש: לסוף מוכר כליו, לסוף מוכר ביתו. ולפיכך: אם רצה, נותנים שלשים יום. אבל יותר משלשים לא. והיינו דקאמר רשב"ג (פרק המקבל קי"ב) בחזרת משכון: דאינו מחזירו אלא עד ל"י כדתנן בפ' המקבל (בבא מציעא קי"ב ע"א): מחזיר את הכר ביום, ואת המחרישה בלילה. ואם מת, אינו מחזיר ליורשיו. רשב"ג אומר: אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל"י. מל"י ולהלן מוכרן בב"ד לומר: שלא חייבוהו התורה בהשבת העבוט, אלא עד ל"י, שהוא זמן ב"ד. וההיא דפרק הגוזל, היינו דוקא באו': נקטו לי זמנא, ומייתינא סהדי, ומרענא ליה לשטריה. ונטרינן ליה, ולא אתא. ואנן לא יהבינן ליה זמנא. אלא אדרבא, משמתי' ליה. אלא דאילו אתא, לא נחתינן לנכסיה. דחיישינן דילמא טרח אזוזי. ואי לאו דטעין: דמייתי סהדי. ומרע לשטריה, לא נטרינן ליה כולי האי. אלא מכיון דאמר: דאית ליה לאורועי שטרא חיישינן, ומצרפין שני עניינים אלו. דכיון דאמר: מייתינא סהדי ומרענ' שטרא, חוששין לו. ולא כתבי' אכתי אדרכתא, ולא נחתי' עבור התשעים יום, כדאמרי'. והיינו נמי דחיישינן בהא כי כתבי' אדרכתא, דלא כתבי' לה אמטל'. אף על גב דבעלמא כתבי' וכ"כ הרמב"ם. ומיהו חיישינן דילמא בשקר טען כן. ולפיכך: משמתין אותו לאחר שהמתינו לו שני וה' וב'. אבל מי שהוא כאן, ולא טען כן, אין נותנין לו אלא ל"י, שהוא זמן ב"ד. כדאמרי' בפ' הבית והעליה (בבא מציעא קי"ח ע"א): כמה זמן ב"ד: ל"י. ומי שאינו טוען: מייתינא סהדי, קובעים ב' וה' וב', ואין נותני' לו זמן יותר. וכ"כ הראב"ד ז"ל שם (פרק הבית והעליה קי"ח), וז"ל: והנך תשעים יום דאמרינן, בההוא דטעין על שטרא דמרע ליה. אבל איניש אחרינא דמודה בשטרא, לא יהבינן ליה כולי האי. אלא אי אמר: לית ליה מידי למפרעיה, כתבינן אדרכתא אנכסיה. ועוד תדע: שבכל חוב שיש לו זמן ידוע, כתב ר"ח ז"ל: שאין נותנים לו זמן, אלא יורדין לנכסיו מיד. ויליף מההיא דפרק כל שעה (פסחים ל"א ע"א): דזבין מלוה ואקדיש מלוה, דאמר אביי: שהוא מכור ומוקדש. וכ"כ הרב בעל העיטור משמו ז"ל.