תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק צ״א סימן ב׳

תשובה מתוך לשון השאלה ניכר שאין ללוי עדים במה שטוען שלא נתקיים בפני השלשה כאחד אלא שהוא בא עליו מתוך לשון האשרתא שאין כתוב בה במותב תלתא כחדא הוינא. ועל זה השיב ראובן כי מלשון אשרנוהו כדחזי משמע שהיו שלשתן במעמד אחד, או שלוי טוען כן בבירור ואעפ״כ ראובן מכחישו ואומר שלא כל הימנו לבטל אותו קיום ואינו נאמן בכך. שני העניינים האלו ניכרים מתוך השאלה, ומ״מ אין לוי מברר טענתו בעדים. ולפיכך אני אומר שאם לוי בא מכח הלשון שאין כתוב בו במותב תלתא כחדא הוינא וסבור שכך צריכים ב״ד לכתוב עכ״פ בנוסח הקיום, אין בדבריו כלום שאפילו לא כתבו אלא נתקיים בפנינו שטר זה כראוי די בכך ואין חוששין לבית דין טועין, ולשון במותב תלתא כחדא לא הצריכו אותו בגמרא אלא כשישבו שלשה לקיים ומת אחד מהם ואין חותמין בשטר אלא השנים שאילו לא כתב כן היינו חוששין להם שמא מתחלה לא. היו אלא שנים וכדשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב״ד חצוף ולפיכך צריך שיכתבו במותב תלתא כו׳ ולאו דוקא כן אלא אפילו כתבו לשון אחר שמשמעו כן שהיו שלשה כגון שכתוב בו אמרנא ליה לרבנא פלוני ואמר לנא רבנא פלוני דמשמע שהיו שלשה אינם צריכים יותר ואין צריכים לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא ואע״פ שאין חותמין בו אלא שנים, וכמו שמפורש בכתובות פרק האשה שנתאלמנה (דף כ״ב) אבל כשחותמים בו שלשה אין צריך לא לזה ולא לזה דמסתמא כדין עשו ואף הקיום בעצמו כשר ואין צריך קיום אחר כ״ש שהשטר אינו נפסל בכך. ואם טען לוי בטענת ברי שלא נתקיים במעמד שלשתן ומה שהוא בא מכח הלשון לא שהוא נסמך לגמרי על לשון הקיום שאין כתוב בו במותב תלתא כחדא הוינא אלא שהוא מראה פנים לאמת דבריו שהמקיימים בעצמן נמנעו מלכתוב מפני שלא היו במעמד אחד. אם כן טען שומעין דבריו וצריך הוא לברר טענתו באחרים אבל הוא בעצמו אינו נאמן שלא כל הימנו לפסול קיומו של זה, ואפילו אם יבואו עדים ויאמרו אנו ראינו כשחתם נפתלי ולא היו שם יוסף ובנימין וכן כשחתם יוסף לא היו שם נפתלי ובנימין אין זה עדות לבטל כחו של קיום שאין חוששין לבית דין טועין ואני אומר נתקיים בפני שלשתן במעמד אחר או שלשתן נועדו במקום אחד בתורת בית דין והם בעצמם הכירו חתימת העדים ואח״כ חתמו זה שלא בפני זה וא״כ כדין עשו, לפי שקבלת העדות צריכה להיות בבית דין כלומר במעמד שלשה שהן ב״ד אבל הב״ד אין צריכים לחתום זה בפני זה ואפילו במקום אחד לא מצאנו. והראיה ששלשה שישבו לקיים השטר ומת אחד מהם שאע״פ שאין השלישי בעת החתימה אעפ״כ השנים חותמים ודי להם בכך ואילו היו צריכים לחתום במעמד שלשתם כלומר שיהיו עדיין ב״ד בשעת חתימה היאך אנו מכשירין קיום זה בחתימת השנים והלא באותה שעה בטל כח הב״ד שהשלישי מת והנה איננו ואילו קבלו שלשה עדות הקיום אע״פ שלא כתבו קיומם בשטר אלא ששנים מהן מעידין כן בפני ב״ד די בכך לפי שאין אלו עדים מפי עדים אלא ב״ד שמעידים שבבית דינם נתקיים שטר זה. ולא עוד אלא אם נתקיים שטר זה בפני ב״ד של שלשה די בכך לפי שמשעה שנתקיים בפני הב״ד נגמר הענין ומאותה שעה ואילך אין צריך אלא לברר הדבר שהיה כן כלומר לאמת שנתקיים בפני ב״ד, ואע״פ שדייני הקיום מודים בכך שלא נתקיים במעמד שלשתן אין נאמנים ואע״פ שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר, דכיון דלא נתקיים במעמד שלשתן והם כתבו אתקיים קמן ואשרנוהו כדחזי עולה היא ואעולה לא חתמי, וכמו דאמר פרק האשה (דף י״ט) שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דאוקמה רב אשי כגון דאמרו עדים ואע״ג דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר. ומכל מקום אם באו עדים והעידו שבשעה שנתקיים בפניהם לא היו במעמד אחד אלא שזה קבל עדות בפני עצמו וחתם וזה קבל עדות בפני עצמו וחתם בזה ודאי פסול הקיום ואין בו ממש וצריך קיום אחר והשטר כשר אע״פ שהקיום בטל אין השטר נפסל בכך, ולא מן הראיה שהביא ראובן משטר הבא הוא ועדיו על המחק: