וכתב הראב״ד ז״ל עלה פרק הגוזל בתרא שממנין האפוטרופוס לעולם לטעון כנגד בעל דבר בין שיהיה ממש בטענותיו בין שאין בהם ממש אולי יתפשר עמו להנאת היתומים בר מנמצאת שדה שאינה שלו שאין צריך טענה אלא הכחשת העדים ואחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן, והלכך לגבי כתובת אשה אדרבה תיקנו לה משום חינא ליזקק לה ולהגבותה ואע״פ שאין נזקקין לנכסי יתומים בחוב דעלמא וכדי שיהא לה במה לינשא ותמצא חן. ומכל מקום אפילו לכשתמצא לומר שאפילו בגביית כתובת אשה אמרו כדברי הר״ם ז״ל, לאו דוקא אמרינן שמעמידין אפוטרופוס אלא להקל על בית דין שלא יצטרכו הן לטעון בשביל היתומים ולטרוח ולחפש אחר זכותם הא אם רצו בית דין שלא למנות אפוטרופוס אלא שישתדלו הם בעצמם לטרוח ולטעון ולחפש אחר כל זכותם אין לך אפוטרופוס יפה מהם ויכולים לעשות כן דהא קיימא לן דטענינן להו ליתמי כל מאי דמצי טעין אבוהון. והדע לך דאילו אמר הר״ם ז״ל דדוקא, היה לו לומר בית דין שלא הגבו באפוטרופוס נעשו כטועים בדבר משנה. ואלו שלא העמידו אפוטרופוס חזקה דקדקו יפה בתקנת יתומים וחפשו זכותם וטענו בשבילם כל מה שהיה בכח אפוטרופוס לטעון ולחפש ולדקדק ואין חוששין לומר שטעו בכך דהא קיימא לן אין חוששין לבית דין טועין:
תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק ה׳ סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw 1883
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.