תשובה מסתברא כי אם נותן לו חמיו רשות בכתב שיוציא אשתו לכשירצה הרי זה מותר ונפטר משבועתו כל שמכיר חתם ידו של חמיו דנתינת רשות אינה צריכה פה אל פה אלא בין על פה בין על כתב ידו ואינו דומה לעדות לפי שגזירת הכתוב בעדות דכתיב על פי שנים עדים ודרשינן מפיהם ולא מפי כתבם ואף לגבי עדות אפשר דלא מיעט מפי כתבם אלא שאינו ראוי לבילה כחרש וכיוצא בו כדאיתא ריש פרק מי שאחזו וכבר עמדת על מה שכתבתי שם, א״נ שכתב בו עדות על פנקסו כההיא דכותב אדם עדותו על השטר, א״נ בכתב שאינו ראוי למוסרן ליד בעלים כההיא דד׳ אחים דיבמות גבי מפני מה אין כותבין זמן בקידושין כדאיתא התם, אבל בשאר מקומות כתב ידו כפיו לגרש בכתב כמו ששנינו כתב בכתב ידו ואין עליו עדים דכשר ד״ת להתחייב בממון כמו ששנינו הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין וכן שטר הקנאה אם כתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך וכן בשטר קידושין אם כתב הרי את מקודשת לי וכן שטר בעדים וכיון שכן אינו צריך אלא להודעה שנותן לו רשות. ומה שאמר פרק הגוזל אין משלחין מעות בדיוקני התם טעמא משום דחיישינן דלמא אדאזיל שליחא שכיב משלח ונפלי מעות קמי יתמיה. ותדע לך דאפילו חתומים עליו עדים אין משלחין בשטר וכתוב בספר וחתום והעד עדים אלא טעמא כדאמרן. וזה נ״ל פשוט. ומ״מ ראיתי בלשון שאלתך בהרשאת חמיו שני לשונות, האחד שאמרת שכתב לו בכתב ידו אם תרצה להוציא ביתך הוצא ועל הלשון הזה אמרתי מה שאמרתי, אבל הלשון השני שאמרת שכתב אם תרצה להוציא ביתך מטולטיאה הודיעני ואני אוליכם לך נ״ל שאין זה הרשאה אלא פטומי מילין בעלמא, אומר אני שמא חשש זה שמא יוציא בתו שלא מדעתו ולגלות כוונתו הוא רוצה ללכת שם ולעכב בענין שאמר לבן ליעקב למה לא הגדת לי ואשלחך בשמחה וגו׳. ועוד שלא נתן לו רשות להוציאה אלא על ידו שמא חושש לכבוד בתו שלא יוליכנה כשפחה עד שיוליכנה הוא דרך כבוד או כיוצא בו בטענות אלו, ע״כ איני רואה בלשון זה נתינת רשות ושום פטור לבעל:
תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק רנ״ד סימן ב׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw 1883
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.