תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק קנ״א סימן ו׳

ומאי דכתב מר בפירוש אמרטוטי דאיכא מ״ד כשהיה השכר חם ואתה דנת לאסור בצונן דכל היכא דאמרטט אפילו אין השכר חם כיון שיש לו קיוהא הרי הוא ככבוש, יפה דנת וכן כתבתי אני בחיבורי בשם קצת מן המפרשים ומכל זה נראה שלא בא לידך חיבורי הארוך. גם מה שאמרת דכל שאין לו קיוהא קודם מליחה שאינו בולע מן הדם, גם זה פשוט דלא אמרינן אלא בדברים החריפים כמלח וחומץ בבשר ששורין אותם במים וכיוצא באלו וכדאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וכדאיתא נמי בבר יונה דנפל לכדא דכמכא וגרסינן פרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) צונן לתוך צונן ד״ה מותר ולא נתן שיעור לשהיות זה בתוך זה וזה פשוט. ומה ששאלתם על מה שכתוב בחיבורי כל איסור שנפל לקדירה של היתר אע״פ שיש בהיתר כדי לבטל את האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור עצמו מתבטל ברוב, אין זה צריך לפנים, אמרת כי על זה תמה המתמיה האי רוב דכתבת מאי הוא כי לפי הנראה לא בס׳ ולא באלף היכא שהאיסור ניכר ועל זה יוצק חן בשפתותיך ושלח לנו עומק שכלך ואני לא עליך אני תמה כי בודאי ניכר מתוך דבריך שלא עמדת על חיבורי אע״פ שהוא אצלכם, אבל תמהתי על המתמיה אם עמד על חיבורי שאני כתבתי שם כך. וז״ל כל איסור שנפל לקדירה של היתר אע״פ שיש בהיתר לבטל האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו מתבטל ברוב וזה אין צריך לפנים אלא זורקו ואוכל השאר ואם נפל לקדירה אחרת אוסר ככחל דאמרינן כחל בס׳ וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור למנ״מ שאם נפל לקדירה אחרת אוסר ולפיכך צריך ליזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור ניכרת בתוך הקדירה כדי שלא יחזור האיסור ויאסור ההיתר שבמעט וכן חתיכה שיש בה חלב או שמנונית של גיד הנשה שנתבשלה עם החתיכות אע״פ שיש ברוטב ובחתיכות ס׳ לבטל החלב שבחתיכה זו צריך ליזהר שלא יסלקנה מן הקדירה בעוד שהיא חמה כדי שלא יתעורר החלב שבה ויאסור אותה אלא יניחנה בתוך הקדירה עם ההיתר עד שיצטנן ואח״כ יסלקנה. ואנה הוא מקום התימה וכי באתי אני לחדש באיסורין של תורה בעודו ניכר שאינו מתבטל ברוב ולא אפילו ברבואות והלא כבר אמרתי שאין זו צריך לפנים אלא שהוצרכתי לעשות יסוד כדי לבנות עליו שאר הדברים שאמרתי ולמדתי את שאינו יודע שלא יטעה לומר כיון שנתבשל איסור זה בתוך הקדירה שוב לא יחזור ויאסור אותה אע״פ שיתמעט ההיתר שיסלק החתיכה שבה החלב בעודה חמה, ומעיד אני לך כי מן החכמים שבארצכם היו טועים בטעם זה כשעליתי להם לטוענים כנגדי במה שאמרו במאי דבלעה קדירה דילמא אע״פ שנתמעט ההיתר והלך בבלע הקדירה דרואין אותו כאילו ישנו דהואיל ונתבטל לגבי מה שבתבשיל זה נתבטל דשוב לא יאסרנו זה לעולם. ועוד כי בודאי חתיכת האיסור פלטה מרוטבה ונתערב בחתיכה וברוטב שבקדירה וא״כ כי מסלק מן הרוטב ומן החתיכות לפי חשבון מסלק גם מן האיסור. ולא עוד אלא שרש״י ז״ל נראה שפירש כן שהוא ז״ל פירש במאי דבלעה קדירה כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו וראינו מה שבקדירה בשעת נפילה והיה שם רוטב הרבה ועכשיו כשבא לפנינו נמצא בהיתר ס׳ כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצרפין מה שבלעה הקדירה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו שבאותה שעה הרבה היה שם ונשער האיסור מצטמק כמו שבא לפנינו אע״פ שהוא דוחה אף אותו הלשון שאמר במאי דבלעה קדירה כבר נותן ז״ל טעם מפני שכיון שלא נודע שיעור האיסור בשעת נפילה כמה היה יש לנו לומר כשם שנצטמק ההיתר כך נצטמק האיסור אלמא אם נודע כמה היה בשעת נפילתו בתוך ההיתר והיה באותה שעה בהיתר ס׳ אע״פ שנצטמק ההיתר ואין בו עכשיו ששים כנגד האיסור אפ״ה מותר דבתר בתחלה אזלינן וכן פירשו אחרים כמוהו והיינו מאי דבלעה קדירה ושמא סמכו בזה משום דשיעורין אלו מדרבנן והולכים בו להקל דכל שהוא למעלה מחד בתרי לדעת רש״י ז״ל לאו דאורייתא דטעם כעיקר לדידיה לאו דאורייתא ולכך נאמר רואין אנו האיסור ונפחת שיעורו ומה שראינו עכשיו בשיעורו זה בלע היתר הוא שבלע ופלט משלו ובלע מן ההיתר שבקדירה ואע״פ שאילו נפלה חתיכה זו לקדירה אחרת אין אנו מקילין בה כך אלא שיעור ככל מה שהוא עכשיו אפ״ה בקדירה זו שנתבשלה מקילין בה, וגם כן פירש הרמב״ן ז״ל לדעת רש״י ז״ל דכי לא נתמעטה דרך בשול ובלעה קדירה משנפל שם איסור משניטל הרוב או פחתו בידים דהתם ודאי אסור ואם אני לא ראיתי לקבל זה אלא ראיתי להחמיר מפני שאין דעתי לסלק בין שנשאר בקדירה זו לאחר שנצטמק או נפחת אינו דין שאכתוב ואלמד למי שאינו בקי שלא יאבדו שלהם שלא מדעת. ומה שאמרתי אני לפסק הלכה בביצה אסורה בקליפה שנפלה לקדירה של היתר שאינה אוסרת שמה שיוצא ממנה אינו אלא זיעה בעלמא, ושאלתם אם נתבשלה במים בקדירה חולבת אם מותר לתת אותה ביצה במולייתה או בתוך התרנגולת או לא. זה מותר אפילו לכתחלה דהא נ״ט בר נ״ט הוא החלב בקדירה והקדירה במים והמים בביצה. וכן ירקות שנתבשלו בקדירה חולבת מותר לאוכלו עם הבשר כדגים שעלו בקערה ומאי עלו נתבשלו אבל ביצים שנתבשלו בקדירה עם בשר ואפילו בקליפתם אסורים לאכלן בכותח שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה בתוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא. וממה שכתבת מענין נ״ט בר נ״ט דבר ברור הוא שלא אמרו נ״ט בר נ״ט אלא בדבר שעובר לשני טעמים עד שלא יבא לידי איסור כדגים שעלו בקערה אבל מה שקבל טעם מן האיסור אפילו אתה מרבה עליו כמה טעמים לעולם אסור דאיסור שבו להיכן הלך ועיקר טעמו של דבר זה שאמר בנ״ט בר נ״ט אינו ראוי לחול עליו שום איסור ואין לך אלא שנים בלבד והם בשר בחלב וקדשים שהבשר שנתבשל בכלי ואח״כ נתבשלו דגים באותו כלי וקבלו הדגים טעם מן הקדירה כבר נקלש טעם הבשר כ״כ שאין ראוי לחול עליו שם בשר בחלב כשאוכלו בכותח, כיוצא בו קדשים שאמר בשלהי ע״ז (ע״ו) השפודין והאסכלאות מגעילן ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה געול לחבירו ע״כ, אין אומר כן באיסורין דעלמא דאילו שפוד שצלו בו בשר נבלה אע״פ שצלו בו אחר כך בשר שחוטה לא יצא מאיסורו ועוד צריך ללבנו ולא עוד אלא שכולו נאסר כדקי״ל בשל מתכת חם מקצתו חם כולו לפיכך צריך ללבן את כולו ואילו בקדשים כל שצלה בקצתו חטאת השתא נעשה געול לשלמים דאמש מקמי דנהוי נותר וטעמא כדאמרן דכל שצלה בו חטאת השתא נחלש ונקלש בלע של שלמים שנבלע בו ולא נשאר בו כ״כ שיהא ראוי לחול עליו שם נותר אבל בלע של איסור אין אומרין בו נ״ט בר נ״ט מותר אפילו יוצא לשלישי ולרביעי עד שיכשיר הכלי כפי מה שהוא כלי בהגעלה או בלבון, וזה דבר ברור ואין בזה שום פקפוק. ומיהו ראיתי בקונטרס שכתבת די״א כן ומביאין ראיה מקערה שמלח בה בשר ותמהתי על מי שהביא הראיה וכי לראיה אנו צריכים והלא מקרא מלא דבר הכתוב בכלי מדין וברייתא נמי תניא בלוקח כלי תשמיש מן הכותים וכולה ברייתא אסרי לכתחלה ואפי׳ בדיעבד למ״ד נ״ט לפגם אסור ואילו היה כלי ב״י לכ״ע אפילו בדיעבד אסור ודברים מפורשים מבוררים הם מן המקרא ומן המשנה. עוד כתבת בקונטרס שתמה המתמיה וגם אתה כמוהו על מה שכתבתי בחיבור בגבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואח״כ נשחטה הבהמה ונמצאת טריפה ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טריפה אסורה שאין חלב אותה טריפה בטל אם ידוע שהיתה טריפה בזמן שחלבו ממנה כולן אסורות ולפיכך אם תוך ג׳ ימים שגבנו נשחטה הבהמה ונמצא שהוגלד פי מכה בידוע שהיה שלשה ימים קודם שחיטה דתניא וכו׳. ותמהת אמאי אין בטל בס׳ אע״ג דהיא עצמה אינה בטלה דבעלי חיים לא בטילי מ״ש חלב דידה לא בטיל. ועוד אמרת שאין לחלב אפילו דין אחד מאיבריה. דע נכבדי שלא נעלם ממני מה שאמרתם ומי שעמד על חיבורי המתמיה ההוא אם הבין בו בעין האמת ראה מפורש בחיבורי בשער הא׳ של בית התערובת בביאור דבר שיש לו מתירים וז״ל יש לנו לחקור ולדעת ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין התרנגולת קיימת מהו וכן לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין הבהמה קיימת ואולי תשהא י״ב חדש או תלד וכן כל כיוצא בזה מסתברא כדכתבתי התם דכל דבר שאין המתיר בא בודאי וגם אינה בידו כגון ביצה וגבינה וכו׳ עד לפיכך נ״ל שהן כשאר האיסורים שאין להם מתירים ובטלים כדרך שבטלה ביצה של ודאי טריפה וגבינה של ודאי טריפה עכ״ל שכתבתי שם. הנה שלא נעלם ממני מה שאמרת ואיני כך בעיני שאטעה במה שתינוקות של בית רבן יודעים אותה אלא שהכוונה שם אי היתה הגבינה חשובה וכדבר שאין בטל גם זו נחמיר עלה שלא לבטלה כאילו היתה הבהמה ודאי טריפה דכל תוך שלשה ימים ודאי טריפה היא ולא היתה שם עיקר הכוונה לאסור כל תערובתן אלא לעשות זאת שהוגלד פי מכה בודאי טריפה לכל דיניה, ויורה על זה מה שכתבתי שם שאין חלב אותה טריפה בטלה ולא לומר שאין חלב אלא שהיתה הכוונה בזמן שאין אותה גבינה בטלה. ומה שכתבתי שאין חלב טעות הוא שפלטתו סכין המהירות והכוונה היתה לכתוב גבינת חלב אותה טריפה, והראיה שכתבתי שאינה בטלה ואם חלב לא היה לי לנקבה דחלב זכר הוא, חלב שחלבו כותי, חלב טהור. ועוד הבט נא וראה בקוצר אם כתבתי שם במקום זה שלא תהא הגבינה בטלה ולא כתבתי שם אלא דין זה שהוגלד פי המכה שהוא עיקר הכוונה חלילה מהכשל במכשולות כאלו וכך ראוי לכתוב שם לפי הכוונה שאין גבינות חלב אותה טריפה בטלה. וממה שבא בקונטרס לדון על מה שכתבתי בחיבורי בתורת הבית ועל מה שכתב הכותב נראה שלא הגיע לידך החבורים בכלל, שאלו הגיע לידך ממנו תראה שלא נפל שם המכתב דרך מקרה וכי באו שם הדברים מבוארים לא סתומים ולא כתבתים ככותב נים ולא נים, אלא שיצאתי בעקבי הראשונים, ואחר שבאה עליהם החקירה לילות וימים, ודברים שהסכימו עליהם גדולי החכמים, ומה שהעליתי אל לבי, בקשתי ובחרבי, לא מתוך הסברא הרצונית עד שהראוני מן השמים מתוך ראיות הכרחיות לפי דעתי ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואעידה לי עדים נאמנים, מה שהביאני לומר מתוך הלכות וביאורים נכונים, ואתה אמרת אל לבך לתור לו מנוחה, ועשית אלי ארוחה ומנחה שלוחה, מדבר נביא וחוזה, מחזה תחזה. ועתה אשיב על קצת פרטי הדברים אשר באו בקונטרס ושהוספת השאלה בהם אמרת שהסכימו כמה מהגדולים על מה שאמרתי אני דאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב, עמוד על חיבורי כי גם כן כתבתי אני בשם רבינו אפרים ז״ל והוצק חן על שפתיו כי יש בדבריו ראיות חזקות כראי מוצק. ומה שנסתפק לך אם אותה חתיכה מצטרפת לבטל האיסור נ״ל שגם היא מצטרפת לבטל האיסור, תדע שאם היה אפשר לסחוט את האיסור שבה להעלות את האיסור מצטרפת שהיא עצמה מותרת היא ואם עתה עשיתה נבילה דהא בהא תליא וזה נ״ל נמי והרי זה ככחל שאמרו כחל בס׳ וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. ומה שנסתפק לך גם בחלב שנפל בקדירה ואין בתבשיל שבקדירה ס׳ ונאסר התבשיל ואח״כ נתן לתוכו היתר ורבה עליו אם מותר ואם לאו, תחלת כל דבר אצטרך להקדים הקדמה אחת והוא שחתיכה שבלעה איסור ואין בה לבטל את האיסור א״א לחזור ולהתירה לעולם שהרי עצמה נאסרת בודאי מחמת מה שבלעה ואע״פ שאתה מרבה עליה כל היום היא באיסורה עומדת דאי אפשר לעמוד על האיסור הבלוע אם יצא מתוכה אם לאו. ומעתה אם אותו תבשיל הוא מרק לבד שנמחה לתוכו שומן ורוטבו של בשר ונפל לתוכו חלב ונמוח ונאסר מחמת מיעוטו אם נפל בשוגג לאחר מכאן לתוך אותו התבשיל של היתר ורבה בין הכל על החלב הכל מותר שהרי לא נאסר תבשיל זה מחמת בלע אלא מחמת תערובת והרי רבה עכשיו היתר על איסור ודין זה נוהג בין בלח כגון יין ביין ונפל לתוכו קיתון של מים בין יבש ביבש כגון חטין של תרומה שנתערבו בפחות מק׳ של חולין ואח״כ נתרבו עליו חולין וא״נ כשבאו לחשיבות האיסור כשנתפצעו הן האגוזים ונפרצו הרמונים, אבל אם אותו תבשיל הוא דבר שנאסר מחמת בלע כגון תבשיל שיש בו חתיכות בשר או ירקות וכיוצא בהן שנאסרו מחמת בלע אי אפשר להתיר אותן חתיכות ואותם ירקות שלא נודע שנסחט מהן איסור הבלוע, והדין פשוט ומבואר. ומה שאמרו לי זה כמה בשם הכותב שתמה עלי במה שאמרתי שחתיכה עצמה אסורה אחר שאני דן שאינה נעשית נבילה ואינה נאסרת אלא מחמת מיעוטה שאין בו כדי לבטל עכשיו שניתוסף ההיתר הרי יש בו לבטל אמרתי א״כ מצינו הגעלה באוכלין אמרו לי כן שמו אין ה״נ אם נעשית כן בשוגג אבל לכתחלה אסור לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה אלא כשמבטל האיסור ואכלו אבל לסחוט האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל האיסור אלא מכשיר ההיתר ומפריד ממנו האיסור שא״כ בטלתה כל הגעלה ולבון וטיחת הכחל אלא דברים אלו בטלים ואסור לשומען והטורח בסתירתן ובטולן כמוציא זמנו לבטלה. ומה שכתבתי בקפילא נראה לך יותר מאשר כדברי מי שאומר דוקא קפילא ארמאה ובמסיח לפי תומו ומן הטעם שאמרת לפי שאותו חוש לפעמים משתנה וכוזב כמו שיקרה לחולים. וכבר אמרתי שיש לחוש לדבריהם אבל ראיות מכריעות יש דקפילא לאו דוקא מדאמר בשלהי תרומה טעים לה כהן ולא אמר טעים לה קפילא כהן ועוד מדאמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא מין ושאין מינו והיתרא בטעמא מין ושאינו מינו ואיסורא בקפילא אלמא מדמחלקן ש״מ טעמו היינו טעם הנרגש לכלל בני אדם ולא אמרו קפילא אלא דארמאה וכדי שלא ישקר וטעמא רבה איכא דזה מדרבנן וספקו לקולא. וההוא טעמא דכתב מר ישגיח בה מר דאי איתא אף הקפילא מקבל מקרה התמורה בתגבורת המרה ומ״מ ראוי לחוש. ומה שנסתפק לך במי שנכנס בביתו של כותי והיו שם כלים קרובים לחדשים ונסתפק אם חדשים אם לאו ומסיח לפי תומו אם נאמן או לא, אם זה לפי מה שכתבתי אני בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה זו אינה דומה דלא מצינו מסיח לפי תומו גם בכותי אלא גבי מת ומשום עגון בנות ישראל, אכל אם קדר הוא הולכים אחר הרוב וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחים קדרות מן הקדר וסכינים ואסכלאות מן האומן. ומורי הר״ר יונה ז״ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש אחרים קדירה מתוך קדירות וסכין מבין סכינים אבל מ״מ נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה שהוא כמו שאמר מותר לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אין ב״י ועוד שאפילו ב״י אפשר שלא נשתמש בו בדברים אסורים ועל טעם זה אנו סומכים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם בעל התוספות ז״ל בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו כותי דבר חריף אין נראה בעיני כלל שאם חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב הכשר בכלי מדין ואם איתא היאך אנו מתירים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם והלא בכולם יש לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספיקא דאורייתא היא. ועוד כל היכא דאיכא ס״ס אפילו באיסורי תורה הולכים להקל וכלי מדין הא איכא ס״ס ותלתא ספיקי נמי איתא למ״ד לא אסרה תורה אלא קדירה ב״י חדא דדילמא לא בשלו בה היום ואת״ל היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים שמא בדברים הפגומים בתבשיל זה כחומץ וגריסין וכיוצא בהן ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ס״ס דמותר אפילו לכתחלה אלא דעשו הרחקה יתירה לאיסורי כותים. ועוד דא״כ היאך הביא ר׳ יהודה ראיה מכלי מדין דנ״ט לפגם אסור דהא כלי מדין אפילו קדירה שאינה ב״י לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא ור׳ שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדירה ב״י אינו כן דהא כולהו אסר הכתוב מספק דברים חריפים. מכל זה נ״ל סתירת אותו טעם אלא הקושיא שהביאו לדבר זה כלומר כיון דסתם כליהם אינם ב״י מפני מה אמרה תורה כל דבר אשר יבא כו׳, קושיא זו מעיקרא ליתא דהא קמפרש ר׳ שמעון לא אסרה תורה אלא קדירה ב״י כלומר אם בשלו בה בבירור ביומו ובדברים חריפים שכתב הרב ז״ל שאין בהם נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו באיסורי של חלתית משום דמחתכי לה בסכינא דארמאי אע״ג דאמר מר נט״ל מותר אגב חורפא דחילתתא מחליא ליה דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונ״ל שאין הנדון דומה לראיה שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר חריף שהוא בעין דאי בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ שאין לך קדירה וקערה שלא נכנסו לתוכה פלפלין או תבלין עם התבשיל ומעתה מה ששנינו וכולן שנשתמש בהן עד שלא לבן מותר מוקמינן כמ״ד נט״ל מותר אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים החריפים ולאו נ״ט הוא וא״כ באותה ברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל מותר היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם ע״י דברים חריפים כמדוכות ומכתשות אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום אבל שאר דברים חריפים לא שמענו היאך אפשר דלא משתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד שאם כלי מדין אפילו כלים שאין ב״י צריכים הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים חריפים דאין מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאין ב״י לדברים יחידים ושיאסור אותה לדברים אחרים ואם היו צריכים הכשר לדברים חריפים עכ״פ צריכים הכשר לכל שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים חריפים שזה דבר מצוי ותמיד עושים כן ולחתיכת חלתית לבדה לא חיישינן שאין מצוי וזה נ״ל יותר ואם היינו מפרשים ההיא דחלתית משום שמנונית שע״ג סכין כיון שהוא מחודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט ביה אוירא אף היא פגומה כשאין ב״י וההיא דצנון שחתכו בסכין מסתברא דמה״ט הוא ולא מחמת בלע שפולט ע״י חריפותו של צנון דא״כ ס״ל נ״ט בר נ״ט, ואע״פ שרש״י ז״ל פירש בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית סכין נ״ל עיקר גם מה שפירשו בשם התוספות הכלי שבשלו בו יותר מיום אחד נט״ל לעולם ואפילו הוא ב״י גם זה דחוי מעיקרא לפי דעתי דא״כ כלי מדין לר״ש למה אסורים ואפי׳ ב״י וכן מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום הא לא אמרו אלא ב״י דהיינו שבשלו בו ב״י וא״א לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאין ב״י שיהא התבשיל עצמו פגום אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו אבל הוא עצמו אם נתערב באחרים אינו פוגמו ואין מתירין תערובתו משום נט״ל וזה נ״ל ברור. והשמן והדבש והמרקחת שלהם שאנו לוקחים מהם ואין אנו חוששין לזילופם של כליהם היינו משום דסתם כליהם אינם ב״י ונט״ל בדיעבד מותר. ומה שאמרת בנט״ל מחלוקת גדולה אם מותר לכתחלה אם לאו, נ״ל דבר ברור ופשוט שאסור לכתחלה ומעולם לא עלה על לב שום אדם חכם שיהא מותר לכתחלה וכבר דנתי לפני מורי הרמב״ן ז״ל והבאתי ראיה מדתנן הלוקח כלי תשמיש מן הכותים את שדרכן להשתמש על האור יגעיל וכו׳ וכלי שנשתמש עד שלא לבן עד שלא הגעיל תני חדא מותר ותניא אידך אסור ל״ק הא כמ״ד נט״ל מותר הא כמ״ד נט״ל אסור אלמא אפילו למ״ד נט״ל מותר דוקא נשתמש עד שלא הכשיר הא לכתחלה אסור, והודה לדברי ועוד הוסיף הרב ז״ל ראיה מפינכא דר׳ אמי דאימלח ביה בישרא ותבריה ואם איתא לשהוייה עד למחר ואמאי תבריה. וגם מצאתי תשובה לרב שרירא גאון דגריס שם בע״ז והלכתא נט״ל מותר וה״מ לכתחלה אבל דיעבד אסור ועוד יש ראיות אחרות ודי לנו באלה: