תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק קנ״א סימן ב׳

תשובה לא נתברר לי פגם זה שאמרת מהו, אם הוא פגם גמור כמו פת שעפשה ויצא מתורת אוכל עפרא בעלמא הוא ולא אסרה תורה עפרא בעלמא ולא סוף דבר משהו אלא אפילו מחצה על מחצה או יותר, אבל אם אינו פגום גמור אוסר תערובתו ואפילו במשהו כדעת ר״י הזקן ז״ל לפי שכל שבמשהו ואינו מחמת טעמו אין חילוק בין טעם לפגם לשאינו לפגם שהרי אין הולכין בו אחר טעמו, ודבר ברור הוא לפי דעתי אע״פ שמקצת מרז״ל נ״נ חלוקים עליו, וכמדומה לי שיש לו ראיה מפורשת מפלוגתא דרב ושמואל בקדרות בפסח ומסוגיא דאיתמר עלה בגמרא ואין מפרשין לחכם. ולענין דבר שיש לו מתירין שהדבר ברור שלא נאמר אפילו באלף לא בטיל אלא כי ערב במינו כדאיתא בירושלמי דנדרים (פרק הנודר מן המבושל) ובסוף מס׳ שביעית ותמהתי על הרמב״ם ז״ל שתלה אותו בסברתו וכתב בלשון נראה לי אני אפשר כי לפי שמצא לרי״ף ז״ל שאמר אפילו מין שאין במינו בפרק גיד הנשה דכתב שם פלוגתא דרב ולוי דפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו ע״ב) בריחא מילתא היא או לאו מילתא היא, ואמר דהא דתני רב כהנא פת שאפאה עם צלי אסור לאוכלה בכותח לא לרב בלחוד שייכא אלא אפילו ללוי כיון דאפשר לאכלה בלא כותח, ויש לרי״ף ז״ל ראיה מפרק משילין (ביצה דף ל״ט) דתנן התם וכן אשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שניהם ואקשינן עלה בגמרא וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ופריק רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, אלמא אפילו בשאין מינו אמר דהא תבלין בקדירה ומים ומלח לגבי עיסה אינו מינו ולא בטלי. ומפני מה שמצא הרי״ף ז״ל ויש סעד לדבריו מהא דרב אשי לא ראה שיהא ההיא ברייתא ומאי דאיתמר בירושלמי ראיה מוכחת וע״כ כשראה הוא להכריח כן תלה הדבר בהכרע הדעת ולא בהכרח. וא״ת א״כ איך הניח הרב ז״ל הא דרב אסי ואנו ג״כ היאך נניח אותה, י״ל דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד דאין עיסה בלא מים ולא יאכל תפל מבלי מלח וכן הדין בתבלין בקדירה וא״נ בתבלין הוי טעמא כדרבא דאמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל ועל זה סמך הרי״ף ז״ל לפסוק. ומה ששאלת מר לעמוד על דעתי במה שנחלקו אבות העולם אם ערוי ככלי ראשון אם לאו ונחלקו גם באותה לגירסת ירושלמי שבמס׳ פרה ובפ״ק דמעשרות דעתי נוטה כדברי ר״ח והרי״ף ז״ל וגם הרבה מגדולי המורים שאמרה דערוי ככלי ראשון ויש לי ראיה מיורה דמר עוקבא למה לי גדנפא ומאי חכמתיה לישדי עליה מים רותחים מכלי ראשון כבר כתבתי הירושלמי ופירושו. וכן מחלוקת של ראשונים נ״נ בתורת הבית מקצתו של דברים בשער הראשון של בית התערובת ומתחלתו עוד בשער הרביעי בהכשר כלים. ומה שכתבתי בהכשר המחבת שמטגנים בו בשר ודגים שצריכין ליבון מפני שתשמישו ע״י האור ובשמן מועט וה״ל כאסכלא ואמר מר א״כ הנבלייש צריכים לבון, אני אומר שכן האמת אילו היו עשין פניו בשומן אבל אנו רואים אותו בכלי מותר שאין עשין אלא בשמן ואין חוששין לטישת שומן מפני שני דברים, האחד מפני שהשמן יותר בזול משומן החזיר וכאותה ששנינו שאמר בכותח ועוד שאסור להם בתעניתם ועינוים. ועוד בר מדין שהשומן משחיר פני הלחמנים שנעשים בו כמו שכתב בירושלמי שאין מגעילין אלא במים לא בשאר משקין ומההיא דמים ולא במזוג כן היה אומר הרמב״ן ז״ל והוא היה סבור שחדשה ומאותה ראיה ממש ועוד היה אומר לנו שאר משקים מבליעין ולא מפליטין והמים מפליטים ולא מבליעין וע״כ היה אומר לנו דמותר להגעיל אפילו כלי ב״י אע״פ שאין במים ששים כנגד כל הכלים אע״פ שר״י בעל התוס׳ אסר וילדות היתה בי והעזתי פני בו ודנתי לפניו וזאת היתה תשובתי א״כ אמרתי בשר נבלה שנפל תוך יורה רותחת עם מים ואין במים ששים לא תאסר וכף שנער בה לא תאסר. השיב הרב השומן בעצמו הוא שנבלע מעצמו. אמרתי א״כ מה הועלתי שאף כשאתה מגעיל כלי ב״י כי נייח הדר בלע פליטת עצמו. אמר איך אתה אומר כלי מדין שלא אסרה תורה אלא קדרה ב״י כיצד הכשירום. אמרתי יורה קטנה בתוך יורה גדולה ויורה גדולה בגדנפא כמר עוקבא או השהו אותה עד למחר. וסוף דבר לא תירץ תשובה מספקת להעמיד לי דבריו אלו גם על שאר המשקים אמרתי שהן מפליטין ע״כ שהרי קנקנים שנתן כותי לתוכן יין שנינו קנקנים של כותים ויין של ישראל כנוס בתוכו אסור בשתיה ואם איתא למה אסור והלא לא פלטו כלל מן היין שבתוכו אלא אם היין מפליט היין הבלוע בתוכו כ״ש אם בשל בתוכו יין ועוד שאם אתה אומר כן שאר משקין מותר לבשלם בכלים אסורים והא ודאי ליתא ואי מההיא דת״כ במים ולא ביין ולא במי מזוג אדרבה מינה משמע לי איפכא מדגרס בזבחים פרק דם חטאת ת״ר חטאת אין לי אלא חטאת שאר קדשים מניין ת״ל קדש קדשים יכול אפילו תרומה ת״ל אותה דברי רבי יהודה וכו׳ כדאיתא התם ואקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ״ט בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ״ט כו׳ דאף בלע של תרומה אוסר עד שיגעיל ויוציא את בלועו וא״כ אף היא בעיא מריקה ושטיפה אמר אביי לא צריכא לכדמר במים ולא ביין במים ולא במזוג והא אפילו ביין כלומר גבי קדשים גזירת הכתוב הוא דלהוציא הבלע אפילו במזוג וביין וכן פירש״י ז״ל והא תרומה דאפילו ביין מזוג לא קפדינן אלא להגעיל איסור הנבלע בו עכ״ל. אלמא יין ומזיג מפליטין הן. ולענין בטול האיסורים שאמרתם לדעת רבותי הצרפתים ז״ל אומר ד״ת מותר לבטלו ולערבו בהיתר בידים לכתחלה ומדרבנן הוא דאסור ואמרו שאין מבטל ומה שאמרו בזרוע בשלה והוא היתר הבא מכלל איסור הא בעלמא אסור ה״ק זהו היתר הבא מכלל איסור דמצוה לבטלה. אבל הראב״ד ז״ל כתב דאסור לבטלו לכתחלה דבר תורה ומחלוקת תלויה בההיא שמעתא דזרוע בשלה בפרק גיד הנשה וכשנפל היתר לתוך איסור אם הוא מאיסורי דאורייתא או אפילו דרבנן ויש לו עיקר בדאורייתא אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור לו ולכל מי שעשה בשבילו. וכשאין לו עיקר דאורייתא נראה שמותר לערבו ולבטל בידים ויש מחמירים גם בזו ונכון לחוש ולהחמיר. וכל פרטי דברים אלו וכל מה שיש עליהם מן הראיות או מן ההויות מגמרין ומגמרא דבני מערבא כבר כתבתי בארוכה בבית שלישי משער התערובות לעיין מר התם ומשם יראה דעת רז״ל. ומאי דכתב מר על מה דכתבתי אני ואפילו אליבא דרבי אליעזר ב״י לא סגי בחותם אחד עד דאיכא מפתח וחותם בשני חותמות ואמרת שתמה המתמיה למה לא סגי בחותם אחד ואמר דבמפתח או חותם קאמר. אומר אני שהתמה מן המתמיה כי ודאי עמד על ספר וראה בעיניו והרחבתי הדברים להראות פנים לזה ולזה מתוך הלכות מרובות מן הגמרא ומן הירושלמי ואחר הכל הסכמתי לפסק זה מתוך ראיות רבות ומוכרחות. ועוד מתלתא וארבעה קראי מהלכות פסוקות מרב יהודה ז״ל ומה״ג והרי״ף ז״ל. והנה בידך ספרי הארוך ידרוש הדורש מעל ספרי ויראנו. והנה רב דפסק כרבי אליעזר הוא ניהו האומר צריך חותם בתוף חותם ומן הסתם אפילו ביד כותי קאמר ולאו ביד ישראל מומר דוקא שהיה לו לפרש ועוד דבירושלמי הביאו ההיא פלוגתא דרב ושמואל גבי פלוגתא דר׳ אלעזר ורבנן ועוד ראיה גדולה שבגדולות יש מדתנן פרק אין מעמידין אלו דברים אסורים ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של כותים שהיה תחלתו יין ואקשינן פשיטא משום דאחמיץ פקע איסוריה ופריק רב אשי הא קמ״ל חומץ שלנו ביד כותי בעי חותם בתוך חותם אלמא חומץ הוא דלא בעינן הא יין שלנו ביד כותי בעי חותם בתוך חותם ואליבא דהלכתא קאמר דאי לא לימא לא צריכא אלא אליבא דרבנן והרי״ף ז״ל הביאה בהלכות דאלמא אפילו לרבי אלעזר צריכה וכל מה שיראה מתוך ההלכה בספר מזה כבר עמדתי עליו וסלקתי כל יתדות הדרכים. גם מה שכתבתי הפרש בין קנקנים של חרס לקנקנים של עץ נכון ויורדי הים המה ראו שמוציאין בין דף לדף מתחת החבקים ורבותי הצרפתים ז״ל כן אמרו וע״כ אני נמנע מלשתות שום יין המופקד ביד כותי ואפילו בכלי חרס שנדרתי אני בעצמי בשביל זה. וכל מה שכתבתי אני בחתיכת איסור שנפלה בחתיכות של היתר ונאסרו כלם מספק אם נפלה אחת מהם לים או שנאבדה אחת מהם הותרו כלם שאני אומר הך דאיסור נפל מההיא דהתערובות והחזקתי דברי ממעשה שעשו חכמי הדור ועוד פסקתי ביבש שאינו חשוב ואין ראוי להתכבד לפני האורחים ובטל ברוב וכן דנתי מתוך הלכה דפרק הזהב. ושאל מר בעופות שנמצאו טריפות באחד מבני מעים ולא נודע מאיזה מהם מהם מה דינם. גם בזה צ״ל דהיא היא ואם הם ראויים להתכבד לפני האורחים אינם בטלים כחתיכה הראויה להתכבד בעלמא ואם הם גדולים כאווזים וקטנים כצפרים שאין ראויים להתכבד מפני גדלן או מפני קטנן אין בטלים ברוב. ומה שאמרת בשם בעל התוס׳ שלא אמרו חתיכה הראויה להתכבד אלא בדברים המופלגים במינו כגון כבשים הבאים ממדינת הים וכרמוני בדן, הלא שמענו ואין הסברא מקבלתו ופשט הגמרא אינו כן. ומאי דכתב מר שלא כתבתי אני דלא אמרו דשלשה חלקי מים ואחד יין הוי יין וביתר מכאן לא אלא בפורצני או שמרים אבל ביין עצמו לא ואמרת שתמה המתמיה מההיא דהמצניע ואמרת אולי דעתי להפריש בין תמד שאין השמרים חזקים כיין שמעורב במים עם היין ובין היין שאין שום דבר אחר מעורב כי אין לשם שום צירוף. אני כבר כתבתי מתוך אותה הלכה שבפרק המוכר פירות שכל שיש בו יתר מעל תלתא מיא לא חמרא הוא ואח״כ אמרתי בשם אחרים דלענין יין נסך דוקא דמתמיד אמרינן הא במי שאין יין מתחלתו לא אלא כל שיש בו טעם ומראה יין יין גמור מיקרי ויין גמור הוא ולא קיוהא דההיא דהמתמד בדעייל תלתא ואפיק תלתא ופלגא אמרינן מי סברת חמרא הוא קיוהא הוא דכל דעייל תלתא ולא נפיק ארבעה בידוע שאין יין אלא עצירת השמרים ולאו חמרא הוא והאי טעמא דאית ליה קיוהא בעלמא הוא אבל כשיש בו יין גמור שהיה מתחלתו יין לא מיקרי קיוהא וכדמחליף רבי יהודה בין מתמד בדפורצני למתמד בדרדוקא כדאיתא פרק אלו עוברין. ולענין יין נסך מיהא כל שהיה מתחלתו יין יין מיקרי ויש בו משום יין נסך וכן בדין שלא יטול ישראל וכותי הספל וישתו שניהם כל שיש בו מעט יותר מעל חד תלתא מיא. ובפרק המצניע שאמרת לא ידעתי בפרק המצניע דבר כנגד זה אולי מההיא דהמוציא קאמרת דתנן במוציא יין כדי מזיגת הכוס ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה ואמרו מאי כוס יפה כוס של ברכה צריך רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמד על רביעית. ומאי זו קושיא דאפילו אם תמצא לומר שאין ראוי לכוס של ברכה ואפילו אין מברכים עליו בורא פרי הגפן כיון שיש לו טעם גמור של יין ומראה יין והכותים מנסכין אפילו מזוג וכדאמרן יין מזוג יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך, לא נקל עליו לשתותו עם הכותי בכוס אחד אע״פ שיש בו קצת מים יותר מכדי מזיגה, דבר נכון אמר. ועוד דמנ״ל ביין גמור דכל שיש בו מעט מים יותר מכדי מזיגה שאין מברכים עליו בפ״ה. דאי מההיא דהמוציא דילמא כוס של ברכה שאני דבעינן כוס יפה וחשוב והיינו דקרי ליה כוס יפה וכדבעינן נמי חי עד ברכת המזון למאן דמפרש חי שאין מזוג וצריך נמי ליתן לתוכו מים מברכת הארץ ואילך וכל זה מתוך חשיבות ברכה וכן נמי שלא יהא פגום וכן יין שריחו רע שאין אומר עליו קדוש היום ואפשר דאין מביאים ממנו כוס של ברכה משום הקריבהו נא לפחתך ומברכין עליו בפ״ה וכן מגולה שעברו במסננת וכן עשו מעלה בכוס של קידוש דהרי חמר חווריין דאין אומר עליו קדוש היום ואע״ג דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא היא לאו חמרא הוא לאו כללא הוא דלא הוי חמרא לכל מילי אלא לומר שאינו חשוב ובמתמיד לאו חמרא הוא אפילו לברך עליו בפ״ה דקיוהא בעלמא הוא וכמי שהיה מתחלה אי דרי טפי מתלת מיא על חד אין זה כוס יפה לברכה ולקדוש הא לברך עליו בפ״ה אפשר דמברכין ודכוותה אמר רבא בהדיא חווריין דבעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא חמר חווריין מהו כלומר מהו לומר עליו קדוש היום ואהדר ליה אל תרא יין כי יתאדם כלומר שאין אדום אין קרוי יין דכי יתאדם קרוי יין. ולענין בפ״ה לא הוא אלא שאין יין חשוב לקדוש היום ומ״מ אפילו את״ל דאין מברכין עליו בפ״ה אלא על מזיגה אפ״ה לענין יין כסך ראוי הוא לאסור אותו כדברי מקצת ראשונים ז״ל שאסרוהו משום חומרא דיין נסך ויותר מזה אסר הראב״ד וז״ל בתשובה שהוא אסר ביין נסך אפילו בתמד ואפילו שלישי משום חומרא דיין נסך ואע״פ שיש מקום עיון בדבריו אלו מ״מ משמע מדבריו שמחמיר במזוג לענין יין נסך אפילו במקום שאין חשוב יין לענין ברכה: