תשובות הרשב״א מיוחס להרמב״ן · חלק קי״ב סימן ה׳

ומה ששאלת מה בין אין מעידין זה את זה למעידין זה על זה. דע שזו תוספתא בסנהדרין שתחלתו זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, והרי״ף שכתב בהלכות כמדומה שאין הגירסות שבהלכות שוות לפי מה שיראה מתוך כתבך, גם בהלכות הרב שבידינו לא מצאתי הגירסא כגירסת התוספתא שבידינו, וגירסת התוספתא כך היא אין דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ולא זה על זה ולא זה בפני זה. ונ״ל שיש שבוש בסדור רישא דתוספתא וכך ראוי להיות הסדור, אין דנין לא זה את זה לזכות ולא זה על זה לחובה מפני שאמרינן בגמ׳ אשכחן לחובה לזכות מניין אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אא״ע לחובה תנהו ענין לזכות, א״נ אין דנין זה את זה בדיני נפשות ולא זה על זה בדיני ממונות, ואחר כך אומר ולא זה עם זה כדי שלא יהיו קרובים דיינין זה לזה, ולא זה בפני זה שלא ידין הדיין על פי עדות קרוב לפי שאם אדם הוא נהרג על ידו הרי הוא כאילו דן אותו בנפשו, ואחר כך סדר גם בעדות בסדר הזה שלא יעיד זה את זה ולא זה על זה כלומר בין לזכות בין לחובה או בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות כמו שאמרתי ולא זה עם זה שלא יהיו העדים קרובים זה לזה מפני שהם כאחד כמו שאמרו רז״ל פרק חז״ה (דף כ״ז). ונ״ל מדכתב רחמנא בנים כדאמר רבא בגמ׳ פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח) או מטעם הזמה כדעת הירושלמי וכדעת רמי בר חמא, ולא זה בפני זה כלומר שלא יעידו בפני ב״ד קרובים. ואע״פ שכבר יצא לנו מן הרישא אפילו כן לא נמנע מלהחזירו פעם אחרת מפני שרצה לסדר כל הענינים בעדים כמו שסדרו בדיינים. זהו מה שנ״ל בפירוש התוספתא לפי הגירסא הכתובה בתוספתא שבידינו: