שו״ת הר״ן · חלק ע״ז סימן א׳

עוד כתבת מעשה ביבמה אחת שהלכה יבמה להתירה לעיר ביניא"ש ממלכות קאשטיליא והביאה גט חליצה כתוב וחתום שנחלצה כמצוה וכהלכה אלא שהיה כתוב בו כך ביום פלוני נחדש פלוני בשנת ה' אלפים ומאה וארבע לבריאת עולם והיה חסר בו מנין שלשים וגם חולקים בזה יש אומרים שגט זה פסול שהוא מוקדם מל' שנה והרי הוא כשטרי חוב המוקדמים שהם פסולים ויש אומרים שזה הגט כשר ומעשה ב"ד קיים הוא דודאי מוכחא מילתא דשכחת הסופר היה שדלג מנין הל' שהרי בודאי כל בני העיר יודעים שבעלה היה בחיים היום שבע שנים וא"כ היאך נחלצה בשנת מאה וארבע אלא ודאי שכחת סופר היה ועוד שגט חליצה אינו עושה עיקר ההיתר שהחליצה היא המתרת לשוק ואינו אלא לעדות בעלמא שנעשה המעשה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהוא מנהג והילכך הזמן בגט חליצה אינו מעלה ומוריד דאפי' בגיטין שתקנו זמן דוקא משום בת אחותו או משום פירות אבל הכא ליכא למיחש שמא יחפה וגם משום פירות נמי ליכא שהרי אין היבם זוכה בפירות שלה עד שייבם אותה וכמו שפסק הרמב"ם ז"ל ובודאי די לומר סופו היה לחלוץ וקרוב לזה כתבו בתוספות בשם ר"י ז' בפרק קמא דע"ז