שו״ת הר״ן · חלק ע״ג סימן ג׳

(ג) ועם כל זה מה שאמרת יש לנו לומר דמסתמא שינה דכיון דהאי יזיף ברבית וקבל עליו האחריות יש לנו לומר שדעתו לשנות מתנאי ההלואה ולא שביק היתרא ואכל איסורא כדאמרינן בחולין (דף ד) גבי ישראל מומר וכו'. בזה אני משיב לך (ד) דאדרבה, אילו היה דעתו לשנות או ששינה עביד איסורא דמדאורייתא אסור לו לשנות ולעבור מדעת הבעל הבית ומפקיד כבר התנה עם הנפקד דאין לשנות ור"י ז"ל לא אמר שיהא רשאי לשטת שלא מדעת בעל הבית שהרי הדין שלו ז"ל אפילו באומר מפקיד לנפקד דאם תשנה יהו ברשותך להתחייב עליהם בכל דבר הוא שאין בו משום רבית אף על פי שהשנוי ההוא נעשה מדעתו של בעל הבית כיון דאם לא היה משנה מדעתו לא היה הפחת ברשותו ומעתה אין לך לומר וללמוד מדבריו שיהא רשאי לשנות ולפיכך אין לנו לומר ששינה כדי שיהא הרבית מותר אדרבה השנוי הוא אסור מדאורייתא ורבית כזה אינו אלא מדבריהם ואדרבה יש לנו לומר שלא שינה ולא עבר על דעתו של בעה"ב ונמצא משתכר שהרבית שלו ואין כאן איסור, שמא תאמר מ"מ בספק ההלואה עבר אלאו דשימה הרי הדבר ברור (ה) שאין הלוה עובר משום לא תשימון עליו נשך כדאמרינן בסוף איזהו נשך (בבא מציעא עא) מלוה עובר בכלן לוה עובר משום לא תשיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול. הרי כאן מפורש שאין הלוי עובר משום לא תשימון עליו נשך וכן כתבו התוס' בפירוש בריש איזהו נשך (בבא מציעא סב) גבי ההיא דתניא התם ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב פוטרים את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום ועשה. ורשב"ם ז"ל בדקדוק גמור כתב בפ' המוכר פירות (בבא בתרא צד) עלה דההיא דאמרינן דמשעת כתיבה עבר ליה בשימה דאמלוה קאי ולא אלוה שאין הלוה עובר בלא תשימון עליו נשך. אבל מ"מ יש לך לומר דלוה ג"כ עבד איסורא בשעת הלואה דקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול כמו שהמלוה עובר משום לא תשימון עליו נשך כמו דאמרינן בסוף פרק איזהו נשך (בבא מציעא עב) דלוה שה עובר משום לפני עור לא תתן מכשול: