שו״ת הר״ן · חלק ו׳ סימן ב׳

א תשובה אע"פ שאמר בסתם אין ממאנין אלא אם כן מכירין, משמע שאין הקפדה אלא בהכרת האשה הממאנת וכשמכירין האשה ואע"פ שאין מכירין בבעל ממאנין דמאי איכפת לן בבעל הא אפילו אין זה בעלה אין בכך כלום שהרי היא יכולה למאן בבעל אפילו שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בבעל עכשיו בכל מקום שהוא אלא ההקפדה בהכרת האשה במאון דדלמא מסקא שמה בשם אותה קטנה שנתקדשה. וכי תימא בהאי גופא מאי איכפת לן י"ל בהא חששי טובא איכא דשמא יש קטנה בעיר שהשיאוה אמה ואחיה ותגדל ותגדל קדושיה בהדה ורמאי אחד פתה קטנה שאין אנו מכירין והחליף שמה בקטנה הראשונה ואם יהיה ביד הקטנה השנית גט מאון ילך הרמאי ויפתה הקטנה הראשונה אחר שגדלה אצל הראשון שתנשא לו ויתן לה אותו גט מאון ותאמר כבר מאנתי בבעלי קודם שגדלתי אצלו. א"נ דלמא מתה לה ההיא קטנה ומדינא בעל ירית לה ומפקי האי גיטא דכבר מיאנה לה וקרובים ירתי לה: כל אלו החששות הם בשאין מכירין הקטנה אבל כשמכירין אותה אע"פ שאין מכירין הבעל מאי איכפת לן הא קי"ל בפ' ב"ש ביבמות (דף קז) (ב) דממאנת בפניו ושלא בפניו, הילכך כיון שאמרה הריני ממאנת בפלוני בעלי אין כאן בית מיחוש. ואע"פ שהר"ם ז"ל כתב בפ' י"א מהלכותיו (ג) צריכין שיהיו מכירין אותה ואת בעלה שמיאנה בו יש להעמידה כגון שבאה לב"ד ואמרה הריני ממאנת באיש זה שאין לכתוב שמיאנה בבעלה סתם אלא א"כ מכירין אבל אמרה הריני ממאנת בראובן למאי ניחוש ליה ואפשר ג"כ כי הרב ז"ל (ד) החמיר בבעלה לכתחלה אבל דיעבד כיון שהכירו האשה כשר: