שו״ת הר״ן · חלק נ״ו סימן ב׳

תשובה תחלה אפרש לך שמי שרוצה להמנע מן הרבית אין לו לחוש מפני חשש שלא יעקר מצות עשה מן התורה וכדברי הרמב"ם ז"ל שהרי אף הוא ז"ל מודה שאע"פ שדין תורה כך הוא כבר אסרו חכמים שישא ישראל מלוה את הנכרי ברבית אלא בכדי חייו אלא א"כ הוא תלמיד חכם וכדמוכחא ההיא סוגיא בפרק איזהו נשך שכך כתב הוא בעצמו ז"ל בפ"ה מהלכות מלוה ולוה ואל תתמה היאך חכמים רשאין לבטל מצוה אחת מן התורה דהא קי"ל ביבמות בפרק האשה (דף צ) דב"ד (ב) מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ולפיכך הרוצה להמנע מלהלוות ברבית אין לו לחוש מחשש איסור מפני דעתו של הרמב"ם ז"ל וכ"ש (ג) שכבר נחלקו עליו גדולי הדורות לפי שהוא ז"ל הוציא זה מדתניא בספרי לנכרי תשיך זו מצות עשה והוא ז"ל הבין אותם ברייתא כפשטה שיהא מצות עשה להלוות את הנכרי ברבית והם אומרים לא כי אלא כי קאמר הרי זו מצות עשה היינו לאו הבא מכלל עשה כלומר לנכרי אתה רשאי להשיך אבל לישראל אי אתה רשאי להשיך ולאו הבא מכלל עשה עשה ודכוותה אמרינן התם כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה ואין הכוונה לומר שתהא מצוה לאכול צפור טהורה אלא לומר שהוא לאו הבא מכלל עשה צפור טהורה תאכלו אבל טמאה לא תאכלו. אבל מ"מ צריך לברר בו היאך נהגו עכשיו הדורות היתר בזה דהא לפום מסקנא דסוגיא דפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע) לא שרי אלא בחד מתרי גווני או לתלמיד חכם במה שהוא רוצה או לאינש אחרינא בכדי חייו בלבד ועכשיו היאך עשו עצמם כל אדם תלמידי חכמים: