דע שלא מן השם הוא זה אלא כך עיקרן של דברים לדברי ר' אליעזר בן יעקב דקי"ל כוותיה כל דבר שאין השותפין יכולים לעכב זה על זה מלעשותו בחצר אפילו אסר אחד מהן חלקו על חבירו אין חבירו נמנע מלעשות אותן דברים שהיה רשאי בהן קודם איסורו של זה שאם אתה אומר כן גם נמצא שלא את שלו בלבד אסר על חבירו אלא אף של חבירו אסר על חבירו שכיון שאין בחצר דין חלוקה לחלוק אינו רשאי ואם אתה אומר שלא ישתמש בדברים שדין השותפין נותן שישתמש בהן נמצא אדם מפקיע מחבירו חלקו בקרקע ואינו בדין, ומפני כך כל תשמיש שדין השותפין נותן שישתמשו בו אפילו אחד מהם אסר חלקו אין חבירו נמנע מאותו תשמיש שלא כל הימנו לאבד זכותו של זה. אבל מה שהשותפין יכולין מן הדין לעכב זה על זה במודרין הנאה נמנעים מאותו דבר שכיון שאין דינו של שותף להשתמש באותן דברים נמצא נהנה משל חבירו וזו היא ששנינו ושניהם אסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין לפי שהן דברים שהשותפין יכולין לעכב זה על זה כדמוכח בפרק לא יחפור (בבא בתרא כ) וטעמא דמילתא לפי שאין החצר עשוי אלא לכניסה ויציאה הילכך הולכין בכל דבר ודבר אחר תשמישו שכשם שבחצר אין השותפין מעכבין זה את זה באכילה ושכיבה וכיוצא בהן אף אם אסר אחד מהן חלקו אין חבירו נמנע מלהשתמש אותן תשמישין וכשם שבחצר מעכבין זה על זה בהעמדת ריחים ותנור וכיוצא בהן מפני שהן דברים שאינן נהוגין להעשות בחצר אם אסר אחד מהן חלקו חבירו אסור באותן תשמישין כך בבית מעכבין זה את זה בתשמישין שאינן נהוגין להעשות כן ואם אסר אחד מהן חלקו חבירו אסור באותן תשמישין:
שו״ת הר״ן · חלק ל״ז סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הר״ן, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.