שו״ת הר״ן · חלק ל״ה סימן ב׳

תשובה לענין מה שאמרת מי אמרינן דאין הבעל יכול לאסור נכסי אשתו משום (א) דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכדאיפסיק הלכתא כוותיה דריש לקיש ונראה בהדיא בפ' החולץ (יבמות לו) דאמר ובעל גופיה מתקנת אושא אין לו בנכסי אשתו מחיים אלא קנין פירות. (ב) דעתי מסכמת שהבעל יכול לאסור לאחרים קרקע של אשתו שאפילו בשוכר ובעל משכונא הדברים נראין שיכול לאסור כל זמנו וכדתניא בתוספתא בפ' ח' דמציעא השוכר שדה מחבירו וכו' עמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותה וכו' ואם בשוכר הדין כן כ"ש בבעל בנכסי אשתו שהוא יכול לאסור דק"ל דידו של בעל בנכסי אשתו עדיפא מידה כדאיתא בפ' החולץ (יבמות לח) ובפ' הכותב (כתובות סג), והיינו דאמרינן בפ' אע"פ (כתובות נח) בפלוגתא (ג) דהמקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו עושה ואוכלת המותר ר' מאיר אומר הקדש ר' יוחנן אומר חולין ואמר עלה בגמרא דטעמיה דר' מאיר מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן ואע"ג דלא קי"ל כוותיה דר"מ אלא כר' יוחנן הסנדלר וכדפסיק התם בהדיא בגמרא היינו משום דלא אמרינן נעשה כאומר הא באומר הכי בפירוש קדשי תמצא מפורש לרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות ערכין. הא למדת שהבעל יכול להקדיש מעשה ידי אשתו באומר בפירוש יקדשו ידיך לעושיהן ואע"פ שאין לו לבעל בידיה של אשתו אלא קנין פירות ולא עוד אלא שאם רצתה האשה מפקעת מעשה ידיה מבעלה דקי"ל יכולה. אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה ואפ"ה מצי מקדיש כ"ש שהוא יכול להקדיש קרקע נכסי מלוג לפירותיו וכיון דמספיק בהכי (ד) כ"ש קונמות דאלימי דתפסי אפילו מאי דלא תפיס ביה הקדש כדמוכחא סוגיין דפ' אע"פ ולפיכך הדבר ברור אצלי שהבעל יכול לאסור לאחרים קרקע של נכסי מלוג: