שו״ת הר״ן · חלק ל״ב סימן ו׳

(ה) מעתה לנדון שלפנינו אם זה הקרוב שנדרה אשה זו שלא תנשא בלא רשותו הולך בדרך לא טוב ומעגן אותה עד שתרצנו ברצי כסף, אם יש לאל ידה ושתוכל עדיין להנשא לאותו שהיא בוחרת וקרוביה מסכימים עם היות שהוא עושה שלא כהוגן ראוי שתעשה האשה בדבר אשר תוכל אחרי אשר נכנסה בקשרו כי אם הדבר סובב בזה שיש לאל ידה לא יהיה ההיתר לדבר מצוה ואם אולי הקרוב גדולות מבקש אשר אם ינתן לו את אשר ישאל לא תוכל היתומה להשיג הזווג ההוא אשר בוחר בו היא וקרוביה היתר נדרה לדבר מצוה הוא. שמא יאמר אדם לא כי אע"פ שלא יעשה אותו זווג אפשר שתזדווג לאחר בדמים מועטים ונמצא שאין הפרה זו לדבר מצוה. (ו) אין הדבר כן שעיקר מצות נשואי אשה הוא באותו שהיא חפצה בו וכדאמרינן בר"פ האיש מקדש ופ' עשרה יוחסין (קידושין פא) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. ועוד שאין מניחין את הודאי מחמת מה שהוא ספק אתי ספק לא אתי וכיון שכן הדבר ברור שהפרה זו לדבר מצוה. דאע"ג דאמרינן בסוף פ' שבועות שתים בתרא (שבועות כט) ע"ד המקום למה לי כי היכי דלא תהוי הפרה לשבועתם דאלמא על דעת המקום אין לו הפרה (ז) כבר כתבו הראשונים ז"ל דכי אמרינן הכי דוקא בתורה ובמצותיה וכמו שבא בדבריך: