(ד) אבל לענין מה שחששו עוד מפני ששמעו בו שמת והוו להו נזקקין לנכסי יתומים, מצד שמועה זו כיון שלא נתברר הדבר איני חושש כלל, לפי שאין היורשין נכנסים לנחלה אלא בעדות ברורה וכדתנן בפרק האשה שלום (יבמות קיז) אמרו להם ב"ה מצינו שאין האחים נכנסים לנחלה על פיה. הלכך אע"פ שיצא קול שמת אינן נזקקין לנכסי יתומים אלא לנכסי אביו, ואע"ג דבפרק המפקיד (בבא מציעא לח) משמע דחוששין לשמועה של קול בעלמא וכדאמרינן התם בששמעו שמת כ"ע לא פליגי ואמרינן נמי דבשמעו בו שמת אם קדם קרוב היורד לנכסים ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר וכשלא שמעו בו שמת לא אמרינן הכי, אינה לענין זה כלל דהתם הוא שחוששין בדבר מפני תועלת בעל הנכסים עצמו ויתבאר זה למי שידקדק באותה סוגיא, אבל לא שמפני חשש שמועה בעלמא יהו ב"ד נמנעין שלא להגבות לבעל חוב את חובו. (ה) וכשאמרו אין נזקקין לנכסי יתומים לאו מעיקר דינא הוא אלא מתקנה והבו דלא לוסיף עלה בנכסי יתומים ודאי אמרו אבל מפני חששא בעלמא של יתומים הרי לא שמענו ואל יתקשה אדם בזה. מדאמרינן בפרק המפקיד (שם) דלמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן שאינה ענין לנדון זה כלל:
שו״ת הר״ן · חלק ל״א סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הר״ן, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.