שו״ת הר״ן · חלק ג׳ סימן ז׳

(ז) ולענין מה שכתבת מה נראה לי בנכרי מסיח לפי תומו אם צריך לומר וקברתיו כעובדא דפונדקית ונכרי וישראל מהלכין וזולתם או לא כמו שנראה בעובדא דבי הואי ובי חסא וכו'. כבר עמדת על עקרי הדברים בזה שאין ספק כל שהנכרי מכירה אין צריך לומר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי הואי ובי חסא כמו ששנינו ואפילו ששמע מהנשים שמת דיו. ואפילו לר"ם שכתב בכיוצא בזה בפרק אחרון דהלכות גירושין כל שהוא מכירו אינו צריך לומר אלא מת בלבד אבל בשאינו מכירו הוא שסבור הרב ז"ל דלא סגי עד דאמר קברתיו מפני שהמעשים שבאו לגמרא כיוצא בזה בכולן יש בהן קברתיו כדאמרי' חבל על שני בני אדם שהיו מהלכין באנטוכיא שמתו וקברתים, וחבל על יהודי שהיה עמי בדרך שמת וקברתיו, ואמרינן נמי פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו, כלומר כל שאינו מכיר אותו איש שאומר עליו שמת אלא אמר יהודי אחד שהיה עמי וכיוצא בו לא סגי עד דאמר קברתיו. ואע"ג דאיכא למימר בכל הני דמעשה שהיה כך היה לאו דבעינן קברתיו. סובר הרב ז"ל דאי איתא לא אפשר דלא הוה משתמיט שום אמורא או עובדא ולימא בחד מינייהו מת בלחוד, אלא שמע מינה בזה דבמכירו סגי במת בלחוד ובאינו מכירו בעינן מת וקברתיו. זהו דעתו של הר"ם ז"ל. וטעמא דמילתא שיותר אדם בקי במי שהוא מכירו מבמי שאינו מכירו הלכך במכירו כל שאמר מת בלחוד סגי אע"ג דלא אמר קברתיו ולא חיישינן דאמר בדדמי אבל כשאינו מכירו חיישינן דאמר בדדמי לפי שאין הדברים ברורים במי שאינו מכירו עד דאמר קברתיו. וכבר חלקו מן האחרונים בזה על הרב ז"ל אבל דברי הר"ם נכונים בפשטן של שמועות אבל במכירו מ"מ במת סגי ואין צריך שיאמר ראיתיו שמת אלא כל שאומר מת די. וכהנהו עובדי דבי הואי ובי חסא. ונכרי ששמע מפי נכרי הדברים נראין דכיון דכל שהוא אומר מסל"ת ששמע מפי נכרי אחד מסל"ת שפלוני מת הרי הוא כאשה ששמעה מפי אשה: