שו״ת הר״ן · חלק כ״ב סימן ג׳

ולענין (ו) ממון האחריות נראה לי שאפילו הוא מממון הנדוניא איך לו דין בלאותיה הקיימים כלל (ז) דבלאות שנו לפי שהם מוחזקין לאשה שאם תבא לגבות כתובתה שגבה מהם (ח) ואין הבעל יכול לדחותם לשאר נכסים דקי"ל כרב יהודה דאמר בפרק אלמנה (כתובות סז) המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן הדין עמה משום שבח בית אביה, ולא עוד אלא שאין הבעל יכול למכרן לדעת מקצת המפרשים ז"ל, נמצא שהם בחזקת שניהם וגופן קנוי לאשה כמו לבעל ולא מתורת שעבוד בלבד (ט) ולפיכך נסתפקו בהם בגמרא אם הפסידתן לפי שאין בדין האומרת מאיס עלי אלא שתפסיד שעבוד שיש לה על נכסי הבעל אבל שיזכה הבעל בנכסים שגופן קנוי לאשה לא איפשטא בגמרא וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה, דוקא בנכסים שהן בחזקתה ג"כ כמו בלאותיה אמרינן דאי תפסה אין מפקין מינה (י) אבל ממון האחריות אפילו נודע שהיה מממון הנדוניא אינו בדין זה שאין לו עליו אלא שעבוד בלבד והבעל דוחה אותה ממנו כמו שרוצה ואין כאן שבח בית אביה. וכ"ש בנדון דלפנינו שאין מוכיח בעסק האחריות שהיה ממון הנדוניא שאיני מסופק שאפילו תפסה יוציאנו מידה ולפיכך ראוי לבית דין אשר שם שידעו הנדר וכחו ואם אין בו פתח או שאינו רוצה למצוא בו, פתח הפסידה כתובתה ותוספת ונכסי צאן ברזל כדין האומרת מאיס עלי ומחזירים ממון האחריות ליבם ומבקשים ממנו לחלוץ אבל לא כופין וזה שתמצא לרמב"ם ז"ל כגון שמרדה בו אין לסמוך בזה למעשה שהוא ז"ל לטעמיה אזיל דבאומרת לבעלה מאיס עלי כופין אותו להוציא וכבר חלקו עליו. גדולי הדורות בראיות ברורות זהו מה: