שו״ת הר״ן · חלק ב׳ סימן ו׳

ועוד ראיה דאינם הקדש דנאכלים בכל מקום ובטומאה שלא נזהרים בדברים אלו רק במעשר ראשון ושני ובתרומות ובכורים אבל לא במעשר עני. וכן כתיב ואכלו בשעריך. ועוד ראיה דמתירים לבעל הבית כשאין עניים בלא פדיון כדאיתא בפרק הזרוע (חולין קלד) לוי זרע בכישר, פירש"י שם מקום, ולא הוו עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולא לעטלפים. וכן (ו) אמרינן התם (חולין קלא) זה הכלל כל דבר שהוא בקדושה, ופירש"י שאסור לזרים, כגון תרומה ותרומת מעשר וכו' עד וכל דבר שאינו בקדושה כגון הזרוע ולחיים וקיבה ובודאי שדין לקט שכחה ופאה כמתנות כהונה דהוו חולין כמו שראינו שם בסוגיא ההיא דמדמי להו אהדדי. ואע"ג דפטירי פאה ולקט ושכחה ממעשר היינו משום דדרשינן מקרא דגזרת הכתוב הוא כמו שדרשו בספרי ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שיש ללוי חלק בה שאם הוא עני נוטל פאה. והביאה רש"י והתוס' פרק מקום שנהגו (פסחים נז) במעשה דבן בוהיין ופשיטא ודאי דלא חמירא צדקה (ז) דלא נתחייב בה אם לא מדין נדר כדאמרינן בפרק קמא דר"ה (דף ו) בפיך זו צדקה דלא שייך בה דין הקדש גמור וממש. וכן אמרינן בהדיא בפ"ק דערכין (דף ו) דגרסינן הכי תניא כוותיה דרבא נדר צדקה ואין הקדש צדקה וכו' עד ה"ק צדקה כהקדש שהיא בבל תאחר ואינה כהקדש דאילו הקדש אסור לאשתמושי ביה ואילו צדקה שרי לאשתמושי ביה ע"כ. וכן דן הגאון עצמו לעיל (סימן א') דכל ספק שבין אדם לעניים הו"ל כספק שבין אדם לחבירו וכן פסק בעל הטורים בטור ח"מ סימן צ"ה בסוף וז"ל, (ח) ומה שמקדישים בזמן הזה לבהכ"נ וכו' דינו כשאר נכסי הדיוט, ואמר עוד בסי' רי"א בשם אביו ז"ל והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה, וכתב עוד ביור"ד סימן קס"א וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לת"ת או לצורך בה"כ. אבל אסור (ט) להלוותם ברבית דאורייתא אע"ג דהקדש גמור כגון שהוקדש (י) לבד"ה מותר להלוותו אפי' ברבית דאורייתא. הרי לך מבואר דלאו דין הקדש איכא בהקדש עניים. דיקא נמי דאמרו כהקדש ולא הקדש ממש דכמה יש לחלק ביניהם, ואין סברא שהמתיר להלוות הקדש עניים ברבית דאורייתא שיסבור שיהיה הקדש גמור (יא) אלא טעמא הוא משום דהוי ממון שאין לו בעלים ואין לו תובעים כדאיתא בריש הזרוע (חולין קל) מבואר בסוגיא שם ודוק ותשכח כי אין רצוני להאריך, ופשיטא דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה והגבאי דהוי שליח אין שליחות לדבר עבירה. ועוד דאין שליחות בלא בעל משלח וליכא מאן דמשלח ואפילו בממונא דקייץ להו לעניים שרי דלא באה הרבית ליד מלוה דלא זכה בו עני אלא מאחר שבא לידו: