ועוד דאפילו תימא דנדון שלפנינו בכלל דין זה הוא איכא למימר שנזכר מן התנאי בשעת נדרו ובטליה לתנאיה וקיימיה לנדריה והראיה שעבר זמן רב בין נדרו למותו שצוה לבנו שיתן כל הנדר לת"ת כמו שנדר ובודאי בין כל אותן הימים שהוא חי ראה או שמע או זכר הסכמת חבורת הקדש החולים שהיה אחד מהם והיה נותן או מצוה שינתן מחצית להקדש חולים או שישאל הוראה על זה לולא שידע ונזכר ההסכמה אעפ"כ נדר הכל לת"ת ועקריה לתנאיה. ואפילו תימא דנשבע לקיים תנאו הראשון לאו אדעתיה או שכח השבועה לבד גבאי חבורת חולים חוזרים וטוענים שיתן המחצית להקדש שבידם מפני שכן התנה, שלשון ההסכמה בודאי אפילו על נדר מפורש היתה והראיה שמן למאור שהוא נדר מפורש דלא משמע לחולים כלל ואעפ"כ הוצרכו להוציאו מן הכלל, א"כ מזה שיצא מן הכלל למדנו דעתם על הכלל כולו שעל נדר מפורש התנו:
שו״ת הר״ן · חלק א׳ סימן ו׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שו״ת הר״ן, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.