תשובות הרדב״ז חלק ו · חלק תתתתתרצ״ח סימן ב׳

תשובה איברא הוא דקי"ל עתים חלים ועתים שוטה כשהוא שוטה הרי הוא שוטה לכל דבריו וכשהוא פקח ה"ה פקח לכל דבריו ומי צריך לחקור הדבר היטב ולחקור העדים יפה שמא בסוף שטותו או בהתחלת שטותו עשה מה שעשה וכן כתב הרמב"ם פכ"ט מההל' מכירה ובנ"ד צריך דקדוק גדול כיון שהתחיל לנגן משמע דרוח רעה התחילה לבעתו שהרי אחר חצות התחיל לדבר בלבולים כפי מה שבא בשאלה ובזה לא אדבר כי הקולר תלוי בצואר העדים. ועוד כי בלי זה תרעא כיון דרווח רווח כי הלשון אשר אמר הזהר בפלוני אשר יש לו בנכסי ק"ק סולט' בין שתרצה לומר שהוא לשון הודאה של חיוב בין שתהיה הודאה של פקדון בין שתהיה לשון מתנה בין שתהיה שהוא מתחייב מה שלא היה מתחייב מתחלה. אין הלשון הזה מועיל כלום בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע. והריני מפרש כל החלוקות אם הלשון הוא לשון הודאה של חיוב שהיה חייב לו לזה הבחור כי ההוא דנפיק אודיתא מבי איסור גיורא הרי שהיה צריך שיאמר אני מודה בפניכם שיש לפלוני אצלי מנה או שיאמר אתם עדי שיש לפלוני אצלי מנה ואם לא אמר אחד מאלו הלשונות לא הויא הודאה דאדם עשוי שלא להשביע את עצמו ושלא להשביע את בניו ולא ראיתי בזה חולק דאמרינן בכתובות פרק הנושא אתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה רבי יוחנן אמר חייב ור"ל אמר פטור היכי דמי אי אמר להו אתם עדי מ"ט דר"ל דקא פטר אי דלא אמר להו אתם עדי מ"ט דרבי יוחנן דקא מיחייב. הרי לך בהדיא שצריך לומר אתם עדי או שיודה בפניהם דרך הודאה כדתנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו. וז"ל הרמב"ם פ"ט מהל' מכירה שכיב מרע שהודה שיש לפלוני אצלו כך וכך תנוהו לו או שאמר כלי פלוני פקדון הוא אצלי לפלוני תנוהו לו וכו' בכל אלו הדברים וכיוצא בהם הודאתו הודאה והיא מימרא בפ' יש נוחלין והעמידה בהל' דשכיב מרע דוקא וה"ה לבריא כשיגיע ליד המקבל. הלכך בנ"ד אם היה בריא לא קנה עד שיגיע לידו השטר ואם היה ש"מ אם לא היו הדברים מודיעים שהדבר אמת אפילו אמר תנו אין נותנין וכן כתב הרמב"ם פ"ו מהל' מכירה וז"ל לפיכך אם אמר דבר זה דרך הודאה ולא היה שם חשש הערמה נותנין אע"פ שלא אמר תנו וכן מבואר בהלכות. הרי לך מבואר שבין אם היה ש"מ בין שהיה בריא זה הלשון שאמר אינו מועיל כלום עד שיאמר לשון הודאה או שיאמר אתם עדי. ולא היה לי פנאי לבקש אם יש חולק בדבר לפי שאע"פ שימצא איזה חולק לא נחוש אליו לפי שרוב הפוסקים אשר ראיתי מוסכמים כזה והוי יודע שאפילו היו פוסקים הרבה חלוקים על הריא"ף והרמב"ם אנו סומכים במלכות הזה ואפילו במלכיות אחרות מצי אפטרופוס לומר קים לי כהני רבוותא. הרי לך מבורר שתי החלוקות בין שיהיה בלשון הודאת מלוה או הודאת פקדון דין אחד להם. ואם תרצה לבאר בלשון הזה שבא להתחייב במה שלא היה חייב בתחלה הדבר ברור שהיה צריך לכתוב לו שטר חוב וכן מבואר בכל הפוסקים וכן אם תרצה לפרש שרצה לתת לו מתנה הרי לא אמר בלשון מתנה וגם זה מבואר. הילכך כיון דאיכא בנ"ד כמה טעמי לבטל הודאה זו לא מפקינן נכסי מחזקת יתמי. חדא דאיכא למימר התחלת רוח רעה מבעתתו ואין בדבריו כלום ואת"ל בריא הוא הרי לא כתב שטר ולא הגיע ליד המקבל. ואת"ל חולה היה הרי לא אמר בלשון הודאה ולא בלשון אתם עדי. ואפי' אם היה אומר אותו בלשון הודאה אכתי איכא לספוקי דילמא הדר ביה ביום השני לפני החכם כאשר בא בשאלה. ואת"ל דאיכא לספוקי שבשעה שרמז שאיני רוצה במה שהודה בתחלה שמא שוטה היה יד בעל השטר על התחתונה אפי' אם היה שם שטר הילכך אין מוציאין הנכסים מחזקת היתומים והדברים פשוטים כדברי הפוסקים אין צורך להעתיקם כי הספרים מצויים בכל מקום ולפיכך קצרתי ולפי מיעוט הפנאי: