תשובות הרדב״ז חלק ו · חלק תתתתתקמ״ה סימן ב׳

תשובה הגיעתני שאלתך ידידי עם הקונדרוס ואני חלוש מאד מצד קדחות רביעיות זה שני חדשים עד כמעט לא נותרה בי נשמה יהי רצון שיהיו יסורין למרק העון כמאמר הנביא ובל יאמר שכן חליתי וגו' ולפיכך לא תקוה ממני שאוכל להאריך בראיות אלא להודיעך דעתי בקוצר גדול. והנה רע עלי המעשה ואין מנחם עיר ואם בישראל וחכמים גדולים ורבנים בתוכה אשתדור כי האי אתעביד בגוה ואין מוחה בידם ולפיכך אני חושד דלא סיימוה קמיה דדילמא בדין מסרוהו ואנסוהו ולכן אני צריך לבאר דעתי בשתי החלוקות אם האונס היה שלא כדין כאשר נראה מלשון השאלה ועל לא חמס עשה ראובן לא חל הנזירות כלל כאשר כתבת דקי"ל נזירות הוא נדר מכלל הנדרים וקי"ל נדרי אונסים לא כלום אפי' הוציא בשפתיו אינו כלום דאין כאן לבו דאנוס הוא וזה ברור לא יטעה בו מעיין. ולענין מסירת המודעא ופיסול עדיה אפילו לדעת האומרים אחר דבריו האחרונים אנחנו הולכים מודים הם בנ"ד דנהי דפסל כל עדות שתעיד על אונסו אותם ב"ד מי פסל וכיון שב דיודעין באונסו כפי מה שבא בשאלה יכולין לדונו ע"פ ידיעתם בלא שום עדות וכיון שב"ד יודעים באונס אומרים לו פטור אתה מן הנזירות ומותר אתה לדרוש ולדון מבלי שום עדות וטעם זה נכון לכל מודה על האמת וכ"ש כי בנ"ד שנתברר האונס ושרצו למסרו כפי מה שבא בשאלה ראוי לדון כדעת האומרים אחר דבריו הראשונים שמסר מודעא אנחנו הולכים אע"ג דפסל עדיה לבסוף. כללא דמילתא אם הדברים כפי מה שבאו בשאלה אני מודה דיפה כתבת בעיקר הדין אע"פ שאני מגמגם בקצת דברים אשר באו בקונדרס וכ"ש במה שכתבת בשם הרב כה"ר יוסף טיטאסק ז"ל אלא שאיני יכול לחטט אחר כל פרטי הדברים. ואם האונס היה כדין כגון שראובן היה מטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים או דסאנו שומעניה וכיוצא בדברים אלו שהיה ראוי להסתלק מן הדין והתרו בו ולא רצה כדין אנסוהו ויפה עשו ואסרוהו בחומרת נזירות שמשון דליתיה בשאלה והנזירות חל כיון שאנסוהו מן הדין וא"ת הרי לא הוציא נזירות בשפתיו לא קשיא שהרי בשעה שחתם שמו סתמא כך כתב הריני מודה במה שכתוב למעלה או הריני מקבל עלי מה שכתוב למעלה ולא גרע מידות נזירות ואפילו לא חתם אלא שמו לבד הרי העדים מעידים שקבל עליו נזירות ואע"פ שאמרו העדים שבאונס היה הרי אמרנו שאין זה אונס כיון שהיה מן הדין ותו כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד וכ"ת משום דבעינן נמי לבו כיון שאנסוהו כדין גמר בלבי להיות נזיר אם יהיה עוד דיין או חכם עליהם אגב אונסיה גמר הענין גם בלבו והוי פיו ולבו שוין וכל דבר שהוא מן הדין ולא הוו אונס וז"ל הרמב"ם סוף פרק ב' מה' גירושין אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שמחוייב לעשותו או שנתרחק מדבר שאסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה ובנ"ד נמי כיון דבדעתו הרעה לא רצה להסתלק הואיל ומן הדין לא היה ראוי לאותו מינוי אין זה אונס כלל ואי משום דמסר מודעא לאו כלום היא דכל מודעה דלא כתב ביה אנו הכרנו באונסו לאו מודעא היא ובנ"ד גם אנחנו הכרנו באונסו אנא שלא נקרא אונס לפי שהיה מן הדין והאי סוגיא דערכין פרק משקלי עלי לא קשיא דשאני התם משום חומרת אשת איש ואפי' תרצה לדמותה להך סוגיא הרי בטל לבסוף כל מודעא והכי אמרינן התם עד דמבטל ליה למודעיה. כללא דמילתא על החכמים אשר היו בשעת מעשה מוטל הדבר אם ראו שהאונס היה שלא מן הדין כאשר נראית מתוך לשון השאלה לא יחוש לנזירות כלל. ואם האונס היה מן הדין אין כאן אונס והנזירות חל והנראה לע"ד כתבתי: