תשובות הרדב״ז חלק ו · חלק תתתתתס״ח סימן ב׳

תשובה כבר שמעת ממני שאין דרכי למשכן נפשי על ההגהות דאיכא כמה דלאו בר סמכאי נינהו דודאי הגהה זאת חולקת על תירוץ התוספות להדיא כאשר כתבת וכ"ת א"כ מה יתרץ בעל ההגהה וכי תרוצי שקלת מעלמא דמצי לתרוצי דאין הכי נמי דהוה מצי לאוקומי פלוגתייהו בהכי אלא דניחא ליה לאוקומי פלוגתייהו בשינוי קונה כדמסיק התם דאשכחנא דאפליגו בה בכמה דוכתי אבל אית לן למשכוני נפשין לתרוצי הא דקיי"ל כרבא דאמר אי עביד לא מהני. והריא"ף והרמב"ם כתבו דמהני והוא מהירושלמי אלא הענין הוא דלא פליגי אביי ורבא אלא במילתא דאמר רחמנא לא תעביד בהא פליג רבא ואמר לא מהני אבל בדברים שהם גזרות דרבנן אי עביד מהני וז"ל הרמב"ם פכ"ג מהלכות שבת המגביה תרומות וכו' וב"כ וב"כ תקן את הפירות וכן המקדיש או המעריך או החרים בשבת בין בשוגג בין במזיד מה שעשוי עשוי וכן המקנה לחבירו בשבת קנה ע"כ. הרי אתה רואה דכל הני לא הוו אלא גזירות דרבנן ולפיכך מה שעשה עשוי אבל במידי דאמר רחמנא לא תעביד לא מהני ואע"ג דאמר רחמנא לא תסור מן הדבר אינו דבור מיוחד לאיסור ידוע וא"כ לא תקשה על בעל ההגהה על הדין בעצמו אלא על הראיה שהביא כדאמרינן בכתובות כיון דאמור רבנן לא לזבון איניש אי זבין לא הוי זביני כי לפי דרכו חולק על הירושלמי שכתבו הריא"ף והרמב"ם ז"ל ולא ראיתי עליהם חולק אבל לדידן לא תקשה דיש לפרש ההיא דכתובות כאשר כתבת. א"נ דהתם אמור רבנן לא לזבון משום פסידא דאחרינא ומשום הכי לא הוו זביני אבל המוכר אע"ג דאמור רבנן לא תמכור בשבת מ"מ ליכא פסידא לאחריני דוק ותשכח. ואע"פ שהראיתי פנים לדין שכתב בעל ההגהה מ"מ על תירוץ התוספות אני סומך למעשה שאם נשבע שלא לגרש את. אשתו ועבר וגירשה מלקינן ליה דעבר אשבועתו ואשתו מגורשת וכן אם נשבע שלא למכור ומכר לוקה והמכר קיים דלא נחלקו אביי ורבא באיסור שהאדם בודה מלבו דאם עבד מהני ובלבד שלא תהיה השבועה לזרז א"ע דקיי"ל נדרי זרוזין מותרין וכן הדין בשבועות אבל לא יהא אדם רגיל להוציא שם שמים לבטלה: