תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתשע״ז סימן ב׳

תשובה כבר השיגו הראב"ד ז"ל על זה וגם אחרים אבל מ"מ נ"ל דיפה כיון הרב ז"ל לפסוק כרבי שמעון מכמה טעמי חדא מדבעי תלמודא עלה דהך מתניתין פשיטא קאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מכוינא לשמעון לא קא מכוינא היינו פלוגתייהו כלומר דרבנן ור' שמעון. אמר לחד מיניהו מאי א"נ כסבור שהוא ראובן ונמצא שמעון מאי ת"ש דתניא ר' שמעון אומר עד שיאמר לפלוני אני מכוין ולרבנן לא נפקא מינה מידי וכיון דבעי סתם תלמודא אליבא דר' שמעון משמע דהכי הלכתא. ותו מדשיילינן מאי טעמיה דר' שמעון ואמרינן דאמר קרא וארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו והכי משמע פשטיה דקרא ואע"ג דמתרצינן נמי אליבא דרבנן דאמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגאו מ"מ פשטיה דקרא כר' שמעון אתי. ותו מדאמר רבא האי תנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה מכה אדם ומכה בהמה מה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עלייה לדרך ירידה. אף מכה אדם לא תחלוק בו וכולי ומסיק למלתיה ואי בר קטלא הוא מאי איצטריך למפטריה ממון אלא ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא ובהכי סלקא סוגיין ולא אשכחנא מאן דפליג עליה דרבא הכא. והאי ברייתא דחזקיה הלכתא היא ומייתינן מינה בכולי תלמודא וכיון דמפקא מדרבנן משמע דלית הלכתא כותייהו. ורבא נמי דקאמר דברייתא מפקא מדרבנן משמע דלא ס"ל כוותייהו. ותו כיון דהוי פלוגתא בנפשות אית לן למיזל בתר המיקל כדאשכחן דהקילה תורה כמה קולות וקרא כתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ולא שאני סומך על כלל זה אלא לצניפין לפסקו של הרב ז"ל דשבק רבים ופסק כיחיד ויפה כיון ז"ל וכן פסק המאירי ז"ל: