תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתשס״ז סימן ב׳

תשובה הרשב"א ז"ל בתשובה תמה על הדבר וכתב כמה סוגיות דמשמע מינייהו כדברי הראב"ד ז"ל עיין בסי' של"א. וכן הרמב"ן והרא"ש ז"ל. ואני יש לי ראיה גמורה על בכור שנוהג בחוצה לארץ ואינו נאכל אלא במומו דגרסינן פרק אלו טרפות כי הא דרבא שרא טרפתא וזבן מינה בשרא אמרה ליה בת רב חסדא אבא שרי בוכרא ולא זבן מינה בשרא א"ל ה"מ בוכרא דאשומא מזדבן הכא מתקלא מוכח מאי איכא משום אומצא מעלייתא כל יומא אומצא מעלייתא זבנו לי ע"כ. שוב ראיתי שהקשו עליו ז"ל גם מזו הסוגיא הא קמן בהדיא דרבא ורב חסדא בבבל הוו והיו מביאין לרב חסדא להתיר את הבכור ע"י מום. ותו דמאי שנא מבכור לנחלה ובכור אדם לכהן ופטר חמור דנוהגים בחוצה לארץ גם בכור בהמה נוהג בח"ל. ומתוך כך נתברר אצלי דספר משובש נזדמן לראשונים וכן היה כתוב בו מצות בכור בהמה אינה נוהגת אלא בארץ וכו' ובסוף הלשון אלא בחולין גמורין ולפיכך הקשו עליו. גם בספרי הדפוס החדש תיקנו תחלת הלשון על פי ההשגה והניחו סוף הלשון כאשר היה בתחלה כך אלא יאכל במומו ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יאכל במומו. והרי הני סתרן אהדדי שאם אין בכור נוהג בחוצה לארץ יאכל אפילו בלא מום וזה ברור. אבל בספרים הראשונים היה כתוב אלא הרי הוא כחולין ותרווייהו ליתנהו אלא הגרסא הנמצאת בספרים רבים המדוייקים כך היא מצות בכור בהמה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ואין מביאים בכורות מחוצה לארץ וכו' אלא יאכל במומו ואתיא ממש כר' עקיבא דקי"ל כוותיה והשתא ניחא מה שכתב ואין מביאין בכורות דבשלמא אם נוהג בחוצה לארץ היינו דאצטריכא ליה אין מביאין בכורות מחוצה לארץ אלא אם אמרת דאינו נוהג פשיטא דאין מביאין דהא אין שם בכור עליו ונמצא מביא חולין לעזרה והיינו דכתב נמי באותו פרק הבכור בזמן הזה מניחו עד שיפול בו מום ולפי גרסת הראשונים צ"ל דבא"י איירי ואם כן היה לו לפרש. ולפי גרסתינו אתי שפיר ודוק: