תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתשנ״א סימן ב׳

תשובה הדבר ידוע כי המנאף ביד ומוציא שכבת זרע הוא ראוי לעונש יותר ויותר מהמתקשה עצמו לדעת ומי שהוא מנודה בעצמו הוא יותר עונש מאותו שב"ד מנדין אותו והשתא ניחא לשון הרב ז"ל לפי שלא מצא עונש (מעונש) מפורש במנאפין ביד כתב ז"ל כיון שהמקשה עצמו לדעת ענשו אותו שב"ד מנדין אותו אותם שמנאפים ביד ראויים לעונש גדול ממין העונש בעצמו שהזכירו חז"ל והוא שיהיה בנדוי מעצמו שהוא עונש יותר חמור ולא הוצרך הרב ז"ל לבאר עונש המקשה עצמו לדעת שכבר ביאר אותו בהלכות ת"ת ומפני שרצה לכלול בכלל האיסור מי שיביא עצמו לידי הרהור שאין עונשו קשה כמי שמקשה עצמו לדעת כתב אסור לאדם שיתקשה עצמו לדעת ועונש שמקשה עצמו לדעת כבר מבואר בהלכות תלמוד תורה. נמצאת למד ג' דינים הם המנאף ביד בנדוי הוא יושב מעצמו. המתקשה עצמו לדעת אינו מנודה עד שינידוהו בית דין. והמביא עצמו לידי הרהור אסור הוא ונמצא הרב ז"ל מסכים למה שכתבו התוספות והרמב"ן והרשב"א ז"ל שהמקשה עצמו לדעת יהא בנדוי פירושו חייבין ב"ד לנדותו וראיה לדבר מדאמרינן הקורא לחבירו עבד יהא בנדוי ואמרינן עלה בקדושין באומר לו עבדי אתה משמתינן ליה אלמא אע"ג דקתני יהא בנדוי אינו בנידוי עד דמשמתינן ליה אנן ואעפ"י שכתב בעל מ"מ מדברי רבינו נראה מה שאמרו יהא בנדוי שחכמים נדו כל מי שיעשה כן וזהו שכתב בנדוי יושב ע"כ אני מודה לו במנאף ביד וכו' אבל במקשה עצמו לדעת לא משמע הכי בהלכות ת"ת. ואיפשר ליישב לפי שטתו שאם ראו ב"ד שאינו נוהג בעצמו נדוי ב"ד חייבים לנדותו וזהו שכתב בהלכות ת"ת ומ"מ מה שכתבתי למעלה נ"ל נכון לתרץ לשון הרב ז"ל: