תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתשמ״ו סימן ב׳

תשובה כבר קדמוך רבנן ואמרו דגרסת הרב ז"ל בברייתא דאשתו בכלל אותם שהוסיפו. וכן משמע ממה שכתב ראש הפרק ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה וכן האשה על בעלה ע"כ. וקראי אסמכתא בעלמא נינהו דקרא דכי אם לשארו כלל ואח"כ פרט הוא וקרא דלא יטמא בעל בעמיו איצטריך למת מצוה בזמן שעמיו שם אין מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה זהו דרך הראשונים ז"ל. אבל קשיא לי דהא בגמ' יבמות לא אמרינן האי טעמא דעשאוה כמת מצוה אלא אקטנה דנשואיה מדרבנן דמטמא לה אע"ג דאינה אשתו מן התורה משמע דאשתו הגדולה שיש לה נשואין מן התורה מטמא לה מן התורה כדמשמע פשט הברייתות. ועוד דקדקתי כי בתחלת הפרק כתב ז"ל ומדבריהם שיתאבל האיש וכו' והכא גבי טומאה כתב ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים. ולכן אני סובר בדעת הרב ז"ל כי אבלות האיש על אשתו הוי מדרבנן שלא הוזכר בכתוב כלל אבל טומאת כהן על אשתו הוי מן התורה אלא שהסופרים למדו אותו כא' מן המדות שהתורה נדרשת בהם שהרי אינו מפורש בכתוב והרי זה דומה לקדושי כסף שכתב הרב ז"ל שהם מדברי סופרים אעפ"י שהאמת המוסכם הוא שהם מן התורה אלא לפי שאינם מפורשים בתורה בהדיא קרי להו מדברי סופרים והכא נמי לא שנא ונתן הטעם למה דקדקו חכמים למצוא כתוב שיאמר שכהן מטמא לאשתו לפי שעשאוה כמת מצוה ולפיכך טרחו למצוא בכתוב שיטמא כהן לאשתו. א"נ לפי שכלל הרב ז"ל בלשונו אשתו של כהן ולא חלק בין גדולה לקטנה יהיב טעמא עשאוה כמת מצוה אע"ג דלא איצטריכינן להאי טעמא אלא לאשתו קטנה כדאיתא ביבמות מ"מ קושטא הוא דשייך אפי' באשתו גדולה. והך דתניא כל האמור בפרשת כהנים וכו' ה"פ לדעת הרב ז"ל כל האמור בהדיא בכתוב שהכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם אבל אשתו לא כתיב בפרשת כהנים בהדיא ולפיכך אין הבעל מתאבל עליה מן התורה עד שבאו חכמים והוסיפו עליהם אשתו אחיו ואחותו מאמו וכו':