תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתש״מ סימן ד׳

שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' בבא זו אין בה חדוש אלא דרכו ז"ל לכתוב הן ולאו דומיא דקרא להרע או להטיב כגון שנשבע שלא יעשה סוכה וכו' סתם סוכה בלשון בני אדם הוא סוכה של מצוה נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משום שבועת ביטוי כיצד וכו' מדקאמר פטור משבועת ביטוי משמע דמה שכתב הרב ז"ל בסמוך נראה לי שהוא לוקה משום שבועת שוא עלה דהך בבא דרישא קאי וכן משמע נמי מדקאמר לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים וכו' משמע דחדא בבא נינהו והדין שוה בהם ולוקה משום שבועת שוא וא"כ קשיא טובא מאי שנא מנשבע לקיים מצות לא תעשה דשלא אוכל נבלה וטרפה בין אכל בין לא אכל אין כאן חיוב שבועה כלל לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא ומאי שנא גבי נשבע לקיים מצות עשה ואם לא קיימה לוקה משום שבועת שוא ולפיכך אני אומר שמה שכתב הרב ויראה לי שהוא לוקה אסיפא דוקא קאי כגון שנשבע שיכה את פלוני וכו' דכיון שאינו רשאי לעשות כן לוקה משום שבועת שוא כמי שנשבע שאוכל נבלה וטרפה ומה שכתב ז"ל לפי' לא להשוות הדין ממש אלא לומר שהוא פטור משבועת ביטוי אבל הנשבע לקיים את המצוה פטור בין משבועת ביטוי בין משבועת שוא דומיא דשלא אוכל נבלה וטרפה אי משבועת ביטוי פטור מושבע מהר סיני ואין שבועה חלה על שבועה ואי משבועת שוא פטור שהרי בשעה שנשבע שפיר נשבע דכתיב נשבעתי ואקיימה וגו' ואם לא קיים המצוה עבר על עשה אבל לא יתחייב על שבועת שוא למפרע. ומה שכתב פטור משום שבועת ביטוי לאו למימרא דחייב משום שבועת שוא אלא לומר דאף משום שבועת ביטוי פטור לאפוקי מדר' יהודה דאמר נשבע לקיים את המצוה ולא קיים כגון לישב בסוכה חייב וטעמא משום נשבעתי ואקיימה וגו' קמ"ל דאפי' בכה"ג פטור משבועת ביטוי דאי משום שבועת שוא פשיטא דפטור מטעמא דאמרן וכבר כתב ז"ל גבי שבועה שלא אוכל נבלה וטרפה דפטור משבועת ביטוי כנ"ל ליישב דברי הרב ז"ל. נשבע להרע לעצמו וכו'. אע"ג דאמרינן בפרק החובל שאין אדם רשאי לחבול בעצמו מדרשא אתיא וכל מידי דלאו מפורש בהדיא לא נקרא מושבע מהר סיני לענין שלא תחול עליו שבועה אע"ג דעבר אדאורייתא דומיא דחצי שיעור כדכתיב לעיל. נשבע להיטיב לאחרים הטבה שיש בידו לעשותה וכו'. ואם היה דבר שאין בידו לעשותה לוקה משום שבועת שוא ופשוט הוא. נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים וכו'. משמע שאם נשבע שלא יאכל מצה סתם דעתו אמצה של מצוה ולוקה משום שבועת שוא ואוכל מצה ולוקה ולא אמרינן דהוי כולל מצה של רשות ומצה של מצוה דאי לא תימא הכי שנה או שנתים למה וזה שלא כדעת הירושלמי שהוא מחלק בין שלא אוכל מצה לשלא אשב בסוכה וכתבו הריא"ף ז"ל בסוף פסחים שאם נשבע שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח וטעמא משום דחיילא בכולל דשלא אוכל מצה בין בפסח בין בשאר ימות השנה משמע אבל אם נשבע שלא אשב בצל סוכה לוקה ויושב בצל סוכה וטעמא דסתם צל סוכה משמע להו לאינשי סוכה של מצוה והר"ז הלוי דחה זה הירושלמי מהלכה ורבינו ז"ל נמי לא ס"ל ופליג עליה בתרתי דס"ל דלא הוי כולל עד שיפרש דברים המותרים עם דברים האסורים כדכתיבנא לעיל. ותו דכי היכי דשלא אשב בצל סוכה משמע להו לאינשי סוכה של מצוה הכי נמי האומר שלא אוכל מצה מצה של מצוה משמע להו לאינשי ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם וזהו שכתב שנה או שנתים וגבי סוכה כתב בצל סוכה לעולם משמע דלא שני ליה בין מצה לסוכה. ואפשר דבני מערבא היו רגילין לאכול מצה בשאר ימות השנה ולא היו רגילים לישב בסוכה אלא בחג ומש"ה שלא אוכל מצה הוי כולל וחיילא נמי אמצה של מצוה אבל שלא אשב בסוכה הוי לעבור על המצוה כיון שלא היו רגילים לישב בסוכה בשאר ימות השנה. אבל בני בבל לא היו רגילין לאכול מצה בשאר ימות השנה ולפיכך לא שני להו בין מצה לסוכה ולוקה משום שבועת שוא וזה דעת רבינו והר"ן ז"ל דחק להעמיד הירושלמי ע"ש. ועדיין יש לדקדק בלשון הרב ז"ל שכתב ואין זו שבועת שוא שהרי לא נשבע זה שלא יאכל מצה בליל פסח ולפי מה שכתבנו הכי הוה ליה למימר שהרי לא נשבע זה שלא יאכל מצה ותו לא דסתם מצה בלילי הפסח משמע וא"כ קשיא מדיוקא דרישא דמלתיה לסיפא. וי"ל דאין זה לשון הנשבע אלא ה"ק שהרי לא נשבע זה שלא יאכל מצה שיהיה משמעותו בלילי הפסח לבד. ואכתי איכא למידק מאי שנא גבי מצה וציצית נקט שנה או שנתים וגבי סוכה נקט לעולם. וי"ל דאי הוה נקיט שנה או שנתים זמנין דמשכחת לה שהוא פטור משבועת ביטוי כגון שהיה חולה או מצטער או בדרך בשעת שבועתו ונמשך אותי האונס שנה או שנתים אין כאן שבועת ביטוי דשפיר משתבע שהרי פטור הוא בשעת שבועה ובשעת עשיית המצוה ומשום הכי נקט לעולם שהרי פרק מעליו עול המצוה. אבל גבי מצה או ציצית אפילו מצטער או חולה או בדרך יכול לאכול כזית מצה ולפיכך כיון שהיא שבועה בכולל לוקה משום שבועת ביטוי ואם אינה בכולל לוקה משום שבועת שוא וכן לגבי סוכה אם אמר לעולם לוקה משום שבועת ביטוי ואם לא אמר לעולם לוקה משום שבועת שוא ואם אמר שנה או שנתים אם היה מצטער או חולה או בדרך משעת שבועה עד שעת המצוה אפשר שהוא פטור לגמרי: