תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתש״מ סימן א׳

(קסו) פרק חמישי מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים פסק כרב דקי"ל כותיה באיסורי דאמר דאע"ג דליתיה בלהבא כיון דאיתיה בהין ולאו חייב. אפילו היו בניו ואשתו וכו'. קשיא לי וכי אינו יכול לכוף את בניו הקטנים או לסגור עליהם את הדלת שלא יזרקו צרור לים ואמאי אינו חייב משום שבועת ביטוי כיון שיכול למנוע אותם ולא מנע דומיא דאוכל ולא אכל וניחא לי דבשלמא אם היה נשבע שאמנע את בני שלא יזרוק צרור לים והיה יכול למונעו ולא מנעו דין הוא שיהיה חייב אבל אם נשבע שלא יזרוק והוא זרק אעפ"י שהיה יכול למונעו פטור דלא מידי קא עביד. א"נ כיון דליתיה ביזרוק שהרי אין בידו לכופו שיזרוק שאפילו יאנוס אותו עד שיזרוק הוא הוא הזורק ולא הבן וכיון דליתיה ביזרוק ליתיה בלא יזרוק וזהו שכתב ז"ל שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל. ותו כיון דליתיה בלא יזרקו אחרים ליתיה בלא יזרוק בני. עוי"ל דעיקר קושיין ליתא כיון שהוא מונע את הבן שלא יזרוק נמצא הוא הגורם שלא יזרוק והבן היה חפץ לזרוק והוא לא נשבע אלא שלא יזרוק הבן מדעתו ואם נשבע שאמנע את בני שלא יזרוק צרור לים והיה בידו למונעו ולא מנעו חייב משום שבועת ביטוי. ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותם אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו. יש לדקדק מכאן שאם לא היה אפשר לאחרים שישמעו ממנו כגון שמתו ושוב לא תתקיים שבועתו לוקה משום שבועת שוא דומיא דלאו שנתק לעשה שאם לא קיים העשה שבו לוקה כדאמרינו גבי שלח תשלח את האם שיבר את אגפיה לוקה. ומיהו משמע לי דלעולם פטור אעפ"י שהוא אפשרי רחוק שתתקיים שבועתו כיון שאינו מן הנמנע ושאני התם שהכתוב נתקו לעשה ותלה בו הלאו. אלא א"כ היה לאו שבו מפורש. קשיא הרי יש בו לאו מפורש לא תשא וגו' ומה לי זה ומה לי לא תשבעו בשמי לשקר והוא ז"ל נראה שפוסק כר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה כדכתיבנא לעיל גבי מימרא דרבא. ויש ליישב דאע"ג דלא תשא את שם אלהיך לשוא הוי לאו מפורש הנ"מ לשנות את הידוע או להודיע את הידוע וכיוצא בזה אבל אינו מפורש דשבועה כזו תהיה לשוא שהוא סומך ואומר אחרים יקיימו את שבועתי ואעפ"י שאומרים לו שמא לא יקיימו ונמצאת עובר על שבועתך אינה התראה שסומכת דעתו שיקיימו. אבל הנשבע שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל האיסור ואומרים לו לא תאכלנה שמא תאכל האחרת הויא התראה שיודע הוא שאם יאכל האחרת עובר על שבועתו והוי לאו מפורש. אבל גבי שבועת שוא אף עפ"י שלא יקיימו אחרים את שבועתו הוא חושב שאין זו שבועה לשוא ואין הלאו שבה מפורש ולפיכך אינו לוקה שאם לא תאמר כן לא ידעתי מה חלוק יש בין זו לאותה שכתב פרק י"ו מהלכות סנהדרין כגון לאו שנתק לעשה והתרו בו לא תעשה שמא לא תקיים העשה שבו. ואין אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע אלא א"כ ענה אמן. איכא למידק בשלמא היכא דאמר משביעך וענה אמן הוי שפיר קבלת שבועה אבל נשבע שיזרוק פלוני צרור ואמר אמן לא הוי קבלת שבועה ואפ"ת דהוי קבלת שבועה מאן מינייהו מתחייב הנשבע או המקבל. ויש ליישב דלעולם איכא קבלת שבועה וחייב הזורק כיון שקבל את השבועה דכיון שאמר שיזרוק פלוני צרור לים ואין הדבר בידו הוי כאלו אמר משביעך אני שתזרוק צרור לים וכיון שענה אמן נזקק הוא לקיים שבועה דהוי כמוציא שבועה מפיו וזהו שכתב הרב כמו שבארנו ורמז למה שכתב פ"ב אחד הנשבע מפי עצמו או הנשבע מפי אחרים וכי היכי דהתם חייב מי שענה אמן הכא נמי לא שנא. בד"א וכו' ושמעון חייב שעבר על דבר שאסור לו לעשות. הטור השיג עליו וז"ל איני מבין את דבריו שאין אדם יכול לאסור את שלו אלא בקונם לפי שהוא חל על החפץ שאוסר אותו על חברו בקונם אבל לא בלשון שבועה לפי שהיא חלה על האדם ואינה חלה עליו ליאסר בשבועה אלא א"כ קבל עליו השבועה עכ"ל וזו ודאי צריכה לפנים. ותו קשיא לי אפילו תימא שיכול לאסור נכסיו על חברו בלשון שבועה נהי דאסור ליהנות בהם אבל חיוב מלקות או קרבן ליכא דהא בעינן פיו ולבו שוין וכ"כ הרב ז"ל ריש פ' ה' מהל' נדרים וז"ל ראובן שאמר לשמעון הריני עליך חרם או הרי אתה אסור בהנייתי נאסר על שמעון שיהנה בראובן ואם עבר ונהנה אינו לוקה שהרי לא אמר שמעון כלום ע"כ. הרי אתה רואה דבעינן שיאמר שמעון דבר (שמשמע. ותו) [שמשמעותו] קבלה וכ"ש לגבי שבועה דבעינן פיו ולבו שוין ולפיכך אני אומר אחר בקשת המחילה מהרב בעל הטורים שלא היתה כוונת רבינו למה שחשב הוא הכא במאי עסקינן כשענה שמעון אמן והשמיענו ז"ל שאם נכנס שמעון שלא מדעת ראובן ראובן פטור ושמעון חייב מלקות או קרבן שהרי קבל השבועה ותידוק מינה שאם נכנס שמעון מדעת ראובן ראובן חייב שהרי עבר על שבועתו ושמעון פטור אעפ"י שענה אמן לא היתה קבלת שבועתו אלא שלא יכנס לבית ראובן שלא מדעתו אבל מדעתו לא קבל ונהי דעבר אלפני עור לא תתן מכשול מ"מ איסור שבועה ליכא ודמיא להא דאמרינן המטמא את הכהן או המלביש את חברו כלאים אם היו שניהם מזידים הכהן או הלובש לוקה והמטמא או המלביש עבר משום ולפני עור לא תתן מכשול היה הכהן או הלובש שוגג וזה שטמאו או הלבישו מזיד הרי זה לוקה ונמצא לפי זה שאין אדם אוסר על חברו נכסיו אלא בקונם ולא בשבועה מהטעם שכתב הטור ושאני הכא שקבל שמעון השבועה כנ"ל ליישב דברי הרב ז"ל: