תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתשל״ט סימן ו׳

שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' מימרא דרבא והיא קשה ועמומה ונשאלתי עליה והארכתי לבאר הגרסאות באר היטב והרוצה לעמוד על עקרן של דברים יעיין במה שכתבתי עלה כי לא כתבתי פה זולתי דעת הרב עפ"י גרסתו אחר אשר אקדים לך כללים שאתה צריך אליהם לדעת כוונתו ז"ל. כלל א' שכל פטור הנז' האמור בסוגיא פטור ממלקות ומקרבן וכל חייב האמור חייב מלקות ולא קרבן שהרי לא הזכיר הרב בהלכות אלו ולא בהלכות שגגות קרבן. כלל שני שהרב פוסק הכא כר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה שהרי הלאו מפורש בה כאשר נבאר לקמן בע"ה. כלל שלישי דחיילות השבועה תלוי באכילת ככר של האיסור בין שאכלו תחלה או בסוף ואינו תלוי באכילת ככר התנאי. כלל רביעי דבעינן האדם בשבועה בשעת חיילות השבועה ואם היה שוגג בשעת אכילת האיסור לא חלה השבועה. כלל חמישי דלחייב מלקות בעי שיהיה מזיד בשעת אכילת האיסור ולחייבו קרבן בעינן שגגה מתחלה ועד סוף. ואחר הקדימי זה אבאר לך דעתו ז"ל לפי גרסתו אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב הכי גריס רבינו והככר של האיסור קרי לה גדולה לעשות לה סימן והיא אותה שאמר רבא שבועה שלא אוכל זו. ואכל את הראשונה בשוגג היא הקטנה של התנאי וקרי לה ראשונה לפי שאכלה בראשונה ואכל השניה במזיד היא ככר האיסור שבה חיילות השבועה וקרי לה שניה לפי שהיא שניה לאכילה והיא אשר קרא אותה הרב גדולה. ואכלה במזיד והתרו בו לא תאכל את זו שכבר אכלת את ככר התנאי הרי זה חייב מלקות והתראת ודאי היא. ראשונה במזיד היא הקטנה של התנאי ראשונה לאכילה והאי מזיד לאו דוקא דהא בהיתר קא אכיל לה אלא ר"ל בידיעה שבאכילתה תאסר הגדולה אשר בה תלוי חיילות השבועה. ואכל את השניה בשוגג פטור היא הגדולה של האיסור ופטור בין ממלקות בין מקרבן שהרי בשעת חיילות השבועה לא היה האדם בשבועה ולא חלה כלל לא לענין מלקות ולא לענין קרבן והוא ז"ל גורס בבבא זו פטור. שתיהן בשוגג פטור דבעינן האדם בשבועה וליכא ולא איכפת לן בשעת אכילת התנאי אם היה שוגג או מזיד. שתיהן במזיד חייב בין שאכל את התנאי תחלה והתרו בו בשעת אכילת האיסור לא תאכל את זו שכבר אכלת את התנאי והוי התראת ודאי בין שאכל את האיסור תחלה והתרו בו לא תאכל את זו כי שמא תאכל את התנאי דהוי התראת ספק אפ"ה חייב דקי"ל בהא כר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה ואפי' שלא התרו בו בשעה שאכל את התנאי חייב שכבר התרו בו בשעת אכילת האיסור דבעינן התראה בשעת אכילת האיסור. ועדיין יש חלוקות אחרות לא אמרן רבא וגם רבינו לא הזכירן לפי שהן נלמדות מן הכללים אשר כתבתי היוצאים מדברי רבא לפי גרסת הרב והם אלו. אכל את הגדולה שהיא ככר האסור במזיד והתרו בו לא תאכל את זו שמא תאכל את התנאי פטור ממלקות שהרי הגדולה שהיא האיסור בהיתר אכלה. ובאכילת השניה שוגג היה ואין מלקות על השוגג. ופטור מן הקרבן שהרי בשעת אכילת האיסור מזיד היה ולחייבו קרבן בעינן שיהיה שוגג בשעת האיסור ואין מביאין קרבן אלא על השוגג הגמור. אכל את האיסור תחלה במזיד ולא התרו בו ואכל את התנאי במזיד והתרו בו פטור אע"ג דהתראת ודאי היא בעינן התראה בשעת אכילת האיסור וליכא והא דאמרינן לעיל שתיהן במזיד חייב כגון שהתרו בו בשעת אכילת האיסור דכולה סוגיא בהכי אזלא אכל את האסור תחלה בשוגג ואכל את התנאי במזיד אע"ג דהתרו בו התראת ודאי אין כאן שבועה דבעינן האדם בשבועה בשעת חיילות השבועה וליכא. וממה שכתבתי הבבא של תלאן זו בזו מבוארת לפניך תלאן זו בזו ואכל זו בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור לפי שכל אחת מהן איסור ותנאי וכיון שיש שם שגגה פטור ממלקות וכיון שיש שם זדון פטור מקרבן והיא החלוקה השניה שכתב רבינו. אכל את הראשונה בשגגת עצמה וזדון חברתה חייב מלקות מפני האיסור שבה שבאותה שניה אדם הוא בשבועה והתרו בו לא תאכל אותה שכבר אכלת את הראשונה והתראת ודאי היא. וא"ת לפי מה שסובר הרב דהתראת ספק שמה התראה א"כ כשאכל את הראשונה בזדון למה הוא פטור שהרי מתרין בו לא תאכל אותה שמא תאכל את השניה ונמצא מתחייב למפרע. לא קשיא דבשלמא אם היה אוכל גם את השניה במזיד שפיר מתחייב אבל כיון שאכל את השניה בשוגג שהוא שעת החיוב על הראשונה למפרע פטור ממלקות דאין מלקות בשוגג ואין קרבן עד שיהיה שוגג מתחלה ועד סוף כללא דמילתא אם שגג בתחלה והזיד לבסוף חייב הזיד בתחלה ושגג לבסוף פטור ומילתא דרבא הכי פירושה אכל זו בזדון עצמה שהיה יודע שנשבע עליה ובשגגת חברתה שלא היה זוכר שתלה חברתה בה. אבל אם היה זוכר שהיא איסור ותנאי כשיאכל את האחרת בזדון עצמה היה חייב עליה למפרע שהרי מזיד היה באכילת התנאי והאיסור אבל הואיל ושכח התנאי פטור ואכל את השניה בזדון עצמה ושגגת חברתה פטור על השניה פטור אעפ"י שאכל אותה בזדון לפי שהיה שוגג בשעת אכילת התנאי שלה ועל הראשונה נמי פטור אעפ"י שאכל אותה בזדון תחלה לפי ששוגג היה בשעת אכילה התנאי ואין מלקין אותו כיון שיש בו צד שגגה ואין מביא קרבן כיון שיש בו צד זדון. זו בשגגת עצמה וזדון חברתה שלא היה זוכר שנשבע על זו אבל היה זוכר שתלה חברתה בה וזו בשגגת עצמה שלא היה זוכר שנשבע עליה אבל היה זוכר שתלה הראשונה שאכל בזו כיון שהשגגה היא בתחלה והתרו בו חייב ועיקר החיוב מפני הראשונה שאכל אותה בשגגה בתחלה ולבסוף במזיד דאיכא התראה בשעת אכילת האיסור דהיינו כשאכל את השניה בזדון חברתה. אבל אין החיוב מפני אכילת השניה שהרי לא היה זוכר שנשבע עליה ובעינן האדם בשבועה בשעת אכילת האיסור שאז הוא זמן חיילות השבועה. שתיהן בשוגג פטור אף מקרבן דבעינן האדם בשבועה. שתיהן במזיד אשניה מחייב אראשונה פלוגתא דר' יוחנן ור"ל וקי"ל כר' יוחנן דאמר התראת ספק שמה התראה כדכתיבנא לעיל וגם רבינו יהוסף הלוי ז"ל פירש כל הסוגיא למלקות ולא לקרבן אעפ"י שאין גרסתו כגרסת רבינו ואם אתה רוצה לעמוד על דעת המפרשים עיין בתשובתי שיש בה גרסאות מחולפות ופירושים שונים כי לא כתבתי פה אלא מה שנ"ל בשיטת רבינו ז"ל וגרסתו: