תשובות הרדב״ז חלק ה · חלק תתתשל״ט סימן א׳

(קסה) פרק רביעי מי שנשבע שלא יאכל היום כלום וכו'. כיון שהזכיר לשון אכילה אם אכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואפילו אמר שלא יאכל כלום דה"א דאסר נפשיה אכל שהוא אפ"ה פטור הואיל והזכיר לשון אכילה והרי הוא כאוכל חצי שיעור וכו' דאע"ג דפטור ממלקות וקרבן איסור תורה איכא דקיי"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה משום דחזיא לאצרופי ולא תימא משום דאמר שלא אוכל כלום אלא אפילו שאמר שלא אוכל סתם ואכל חצי שיעור אסור מן התורה ונקט לשון כלום לאשמעינן דאפי' בכה"ג פטור ולא תימא דוקא באיסורי תורה אבל באיסור שהוא מביא על עצמו ע"י שבועתו וה"א אין דעתו אלא על כזית קמ"ל דהוי כשאר איסורי תורה וזהו שכתב הרב והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות. וחצי שיעור לאו דוקא אלא ה"ה דכל שהוא אסור מן התורה ואפליגו בחצי שיעור משום ר"ל דאמר אינו מן התורה. נשבע שלא יטעום כלום ואכל כל שהוא חייב. דלשון טעימה משמע כל דהו והא דנקט שלא יטעום כלום לאו למימרא שאם נשבע שלא יטעום סתם ואכל כל שהוא לא מחייב אלא אגב דנקט לעיל כלום נקט נמי בסיפא א"נ לאשמועינן דמלת טעימה משמע כלום דאי לא תימא הכי קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא ודוק. שבועה שלא אוכל היום ושתה חייב שהשתיה בכלל אכילה. ומינה נמי שאם נשבע שלא אכל ונמצא ששתה חייב וקמ"ל דאפי' בלשון בני אדם שתייה בכלל אכילה. והכי אמרינן בגמרא דאמר ליה איניש לחבריה (תו) נטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו [וכ"כ] (בהלכות גדולות) [ומסיים] וכי מאחר דקרא סברא למה לי מהו דתימא אע"ג דמדאורי' שתייה בכלל אכילה בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו אינשי הכי קמ"ל. לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת כיון דשתיה בכלל אכילה הוי ליה כאכל ואכל שתי פעמים בהעלם אחד דלא מחייב תרתי וכן אם נשבע שלא אוכל ואשתה ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שאע"פ דלדידיה לא הוי שתיה בכלל אכילה שהרי פירש שלא אוכל ואשתה מ"מ אין כאן אלא שבועה אחת על שתיהן וזה ברור. אלא הא מספקא לי אם אכל ולא שתה או שתה ולא אכל מי מחייב דדילמא דעתיה אתרוייהו דהוי כנשבע שלא יאכל עשרה ואכל חמשה דפטור והכי מסתברא מדלא קאמר שלא אוכל ולא אשתה. וכך יש לדקדק ממה שכתב הרב לקמן שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה הם שתי שבועות אבל שבועה שלא אוכל ואשתה לא מחייב אלא חדא לפי שהיא שבעה אחת על האכילה או על השתיה נמצאת אומר שבועה שלא אוכל ואשתה לא מחייב עד שיאכל וישתה. שבועה שלא אוכל ושלא אשתה מחייב אאכילה לבדה ועל השתיה לבדה ואם אכל ושתה חייב תרתי (כמי שאמר שבועה שלא אוכל ולא אשתה ואכל ושתה דחייב שתים) דהוו להו שתי שבועות ולא הויא שבועה על שבועה דכיון דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אשתה גלי אדעתיה דמעיקרא אאכילה גרידתא איכוין. וכמה ישתה ויהא חייב נראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית כשאר איסורין וכו' לאפוקי אם שתה מלוא לוגמיו שהוא פחות מרביעית דסד"א כיון דמחייב על מלא לוגמיו ביום הכפורים קמ"ל דלענין שבועה ברביעית כשאר איסורין ונ"ל טעמו של דבר דביוה"כ ביתובי דעתא תליא מילתא ובמלוא לוגמיו מיתבא דעתיה אבל לענין שבועה הוי כשאר איסורין וא"ת דלגבי אכילה הוי איפכא דלא מחייב ביוה"כ אלא בככותבת דהוי טפי מכזית ולענין שתיה מלא לוגמיו דהוי פחות מרביעית וי"ל דמהאי טעמא גופיה דלענין אכילה לא מיתבא דעתיה בפחות מככותבת ולגבי שתייה מיתבא דעתיה במלוא לוגמיו כיון דלא אכיל מידי אבל לענין שבועה הרי המאכל והמשקה נאסר עליו כשאר איסורין של תורה ושיעורן שוה א"נ בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ולא קרו שתיה בפחות מרביעית וקרי אכילה לכזית: